לאחות את שברי הנשמה

פרק 27

אקסל

תומאס סירב להביט בי או לדבר אתי. מדס היה השליח בינינו בעבודה. גם קמילה לא ענתה לטלפונים ולא פתחה את הדלת של דירתה.

לראשונה בחיי לא יכולתי להתחמק מהצרות שעוללתי עם כריזמה או מילים חלקות.

פישלתי בענק.

"פישלת בענק אחי." מדס אמר לי אחרי שסיפרתי לו למה עזבתי את יום ההולדת מוקדם יותר ולמה תומאס מסרב לעזוב את המשרד שלו.

"תגיד לי משהו שאני לא יודע." זרקתי את ראשי אחורנית, עצמתי את עיניי ולחצתי עליהן באצבעותיי.

"ומה אתה הולך לעשות כדי לתקן את זה?" מדס ענייני כהרגלו, שאל.

"אני לא יודע. אני לא יודע מה לעשות." כאב הראש איים לבקוע את ראשי לשתיים, ולא יכולתי לחשוב חזק מידי על ההמשך.

מה יכולתי לעשות? את העבר אי אפשר להחזיר. טעיתי. התנצלתי. מה עוד אני יכול לעשות?

הייתי מתוסכל. הייתי מתוסכל בגלל סופיה, בגלל תומאס, בגלל קמילה. אבל האדם שהייתי מתוסכל יותר מכול בגללו היה אני.

"טוב, אתה לא חייב להחליט את זה עכשיו. תן לרוחות להירגע ואחרי זה תבוא על הברכיים ותתנצל." מדס התבדח, אבל אני לא הצלחתי לצחוק.

"מה הלאה, מדס? יצרתי בלגן שאני לא יודע מאיפה להתחיל לנקות אותו."

מדס צחק.

"אתה לא הראשון ולא האחרון שדופק את אחותו של החבר הכי טוב שלו. כן, פגעת בסופיה ועל זה אני רוצה להחטיף לך אגרוף."

"אז למה אתה לא עושה את זה?"

"חבל לי על הפרצוף היפה שלך." מדס ענה בבדיחות.

"אתה אידיוט שחושב עם הזין, אתה יודע את זה, תומאס יודע את זה וסופיה ידעה את זה." מדס אמר. "אבל כולנו יודעים שהלב שלך טוב, גם אם אתה מנסה להסתיר אותו." מדס הביט בי בעיני הפלדה שלו, ואני הסטתי את מבטי כי זה היה קשה מדי להביט בהן.

הרגשתי כמו החרא הכי גדול ביקום. פגעתי באנשים החשובים לי ביותר, ולא הייתי בטוח שהייתה לי מחילה.

"סופיה תתגבר. הקטנה הזאת תמיד קמה על הרגליים חזקה יותר ואופטימית יותר." מדס אמר בביטחון. "וכשתומאס יראה שסופיה בסדר, גם הוא יצטנן."

"אני לא מבטיח לך שהוא יסמוך עליך בקלות, אבל הוא לא יזרוק חברות נאמנה של 30 שנה."

"פגעתי בסופיה, באדם החשוב לו ביותר."

"באחד מהאנשים החשובים לו ביותר." מדס תיקן אותי. "נכון, פגעת בה. השאלה שאתה צריך לשאול אותה, למה היית מוכן מלכתחילה לסכן את החברות שלך עם תומאס? זיון יכולת למצוא בכל מקום."

השאלה של מדס עוררה בי פחד שלא ידעתי שקיים בי.

לא רציתי לחשוב על התשובה.