לאחות את שברי הנשמה

פרק 2

סופיה

"היא התעוררה?" שמעתי לחישות צורמות מאיזושהי נקודה לא רחוקה ממני.

"טום, לא! דודה סופיה עדיין ישנה!" שמעתי עוד לחישה שהייתה חזקה אף יותר ולאחריה קולות רוגז של תינוק.

אטמתי את אוזניי אבל זה לא עזר.

אנשים קטנים ישבו על הכרית שלי ודפקו בראשי עם הפטישים שלהם. למה הם לא מפסיקים לדפוק בראש שלי? ולא רק זה, הממזרים הקטנים גם מילאו את פי בדבק מגעיל שייבש את כולו.

או כך חשבתי כשהחלטתי לבסוף לפקוח את עיניי.

"לורט!" תפסתי את הראש שלי ופחדתי לזוז ולו למילימטר, חוששת שהוא יתפוצץ כמו בלון אם אעשה תנועה אחת לא נכונה.

"עכשיו כן." שמעתי את אחי תומאס אומר בבדיחות.

כמובן, הוא צחק. הוא לא היה זה שגמדים החליטו לבנות בית בתוך הראש שלו.

"אולי במקום לצחוק עליי, תעזרו לי?" לחשתי בצרידות וכל צליל שבקע מפי החמיר את הפעימות ברקות שלי.

זאת הפעם האחרונה שאת שותה סופיה! הבטחתי לעצמי כמו שהבטחתי בכל פעם שהתעוררתי עם הנגאובר. ההבטחות שלי לא החזיקו מים אבל המשכתי להבטיח אותן בתקווה שאהיה חכמה יותר בפעם הבאה.

שמעתי צליל של זכוכית מונחת על השולחן ועוד אחד אחריה, וכשהסתובבתי על גבי הרגשתי מגבת קרה מונחת על ראשי.

"לאט לאט. תקומי בהדרגה." מילה אמרה בקול מלא בחמלה.

מה לעזאזל קרה כאן אתמול?

אחרי שיצאתי מהשירותים, זכרתי את הרגע בו התיישבתי במקומי בשולחן והתחלתי לשתות. כוס ועוד כוס ועוד כוס. ואז הדברים הפכו למעורפלים.

זכרתי את עצמי עומדת על הספה עם שלט.

זכרתי את עצמי מכריחה את קמילה לעשות טוורקינג.

שיט!!! האם באמת עשיתי טוורקינג עם הבוסית שלי?

הנחתי את שתי זרועותיי על עיניי אבל לא לפני שהרגשתי כמה קרה המגבת שהייתה מונחת על מצחי.

"אני חולמת, נכון?" שאלתי מבלי להוריד את ידיי מעיניי. יכולתי להיות חסרת מעצורים אבל גם לי היו גבולות.

שנעלמו בגלל בחור אחד.

"לצערי הרב, לא." שמעתי את המאמץ של מילה להחניק את הצחוק שלה כשהיא ענתה לי.

"תשכחו ממני כאן, תמשיכו את היום שלכם. אני חושבת שאני אמשיך לישון ולהחביא את הבושה שלי." כיסיתי את פניי בשמיכה והתהפכתי על צד שמאל שלי, והמגבת החליקה ממצחי לעבר הכרית. מיד הרגשתי בחסרונה והבנתי שאולי עדיף יהיה עבורי להתעורר ולקחת את הכדור שירגיע את כאב הראש.