לאחות את שברי הנשמה

פרק 30

סופיה

עמדתי מול הדלת שנכנסתי בה אינספור פעמים, בביטחון וברוגע.

הפעם- לא כך היה הדבר. לקחתי כמה נשימות עמוקות, פנימה ואז החוצה, וככה 5 פעמים.

הלב אומנם האט את פעימותיו אבל הזרמים שהרגשתי מתחת לעורי- לא.

פשוט תעשי את זה.

דפקתי על הדלת, ואחרי כמה שניות מילה פתחה אותה. היא קיבלה אותי בחיוך רחב.

"אני שמחה שהגעת, חיכינו לך."

הנהנתי, אך לא הצלחתי להוציא מילה. גרוני היה יבש.

זה אח שלך! הוא אוהב אותך!

ידעתי שהחששות שלי לא היו הגיוניים, אבל לא התראיתי או שוחחתי עם תומאס מאז יום ההולדת של טום, ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הביט בי במבט שלעולם לא אשכח.

כשהגעתי, השולחן כבר היה ערוך לארוחה, ותומאס היה לידו, מנדנד את טום הבוכה.

"החום של טום עלה לפני כמה שעות." מילה אמרה בהתנצלות.

"הוא בסדר?" שאלתי בדאגה והתבוננתי בטום מרחוק, עדיין לא מעזה להביט בפניו של אחי.

"כן. האכלנו אותו ונתנו לו תרופה להורדת החום. הרופא אמר שזה ויראלי ושזה אמור לחלוף תוך כמה ימים."

מילה ניגשה לבעלה ולקחה את בנה בידיה. "אני הולכת להרדים את טום." ואז נישקה את תומאס. הוא נישק אותה בחזרה ואז את ראשו של בנו, לפני שהביט בי.

יכולתי לראות את הכאב בעיניו של תומאס, והרגשתי אותו כמו בעיטה בבטן. הדמעות עמדו בעיניי ולא יכולתי להתאפק.

רצתי לתומאס וזרקתי את עצמי על צווארו, לא עוצרת יותר את הדמעות.

"אני מצטערת!" הוא חיבק אותי חזק, ורק החזיק אותי בעודי בוכה.

לא הצלחתי לדבר. רק אחזתי בו חזק ופחדתי לשחרר. לא הצלחתי להבין כמה חשופה הרגשתי עד לאותו רגע.

כל האמת הייתה בחוץ- הלב שלי, הרגשות שלי, הכאב שלי.

לא יכולתי לתקן אותם. גם תומאס לא היה יכול לתקן אותם.

"ששש..." הוא ליטף את גבי. "אני פה. אני פה." הוא מלמל.

לבסוף כבר לא נותרו לי דמעות לבכות, אבל פחדתי לשחרר את אחי. הוא היה המקום הבטוח שלי, הבית בתוך ההריסות.

"אני מצטערת תומאס. אני מצטערת על הכול."

הוא הרחיק אותי ממנו בעדינות, והתבונן בפניי. הוא ליטף את שיערי וחייך כמו שחייך כשהייתי קטנה ועצובה.

"אין לך על מה להצטער. לא עשית שום דבר רע." עד שהוא לא אמר את המילים האלה, לא הבנתי כמה הייתי זקוקה להן.