אקסל
זה התחיל כערב מדהים ונגמר כאחד מהערבים הגרועים ביותר בחיי. מהרגע שקמילה שמה לב לסופיה שנכנסה לחדר בו היינו, הייתי בחלום רע. חיפשנו את סופיה ברחבי הבית והיא לא הייתה בשום מקום. שאלתי את חבריי האם ראו אותה ואף אחד לא ידע להגיד לנו דבר.
כולם היו שיכורים.
טוב, כולם היו שיכורים מלבד מילה.
"מה קרה?" היא שאלה בבהילות.
"הממ סופיה תפסה אותנו..." קמילה התחילה להגיד, אצבעותיה מתחפרות בעורה של זרועה, בושה ואשמה כל כך בולטות בקולה.
עיניה של מילה נפתחו, ולראשונה ראיתי זעם בהן. זעם שהופנה לעברי.
היא יודעת.
פאק. היא יודעת.
הפאניקה אחזה בי אבל לא יכולתי להיכנע לה. הייתי חייב למצוא את סופיה.
"תמשיכו לחגוג, אני אמצא את סופיה." היא אמרה נחרצות אך לא הייתי מסוגל להמשיך לחגוג עד שלא ווידאתי שסופיה בסדר.
"לא, מילה. אנחנו נעשה את זה." קמילה אמרה, כמעט בהתנצלות אך מילה קטעה אותה. "לא!"
והתחילה לנסות לחייג לסופיה אך זה הגיע לתא הקולי.
הגומייה סביב בית החזה שלי המשיכה להתהדק, ורציתי להקיא. זה היה יותר מידי.
למה קמילה הייתה צריכה לבקש עזרה מסופיה?
למה לעזאזל סופיה הסכימה?
למה המסיבה המטופשת הזאת הייתה צריכה להתקיים?
וכשהמשפט האחרון בראשי עלה, האשמה רק הוכפלה.
קמילה רצתה לשמח אותי.
סופיה לא רצתה לאכזב את הבוסית שלה.
איזה בלאגן.
"אמרתי לך שזה רעיון רע! כל אחד היה יכול לתפוס אותנו!" בת זוגתי אמרה בכעס.
"קמילה, זה לא הזמן עכשיו." השבתי בחדות.
"מה סופיה חושבת עליי עכשיו, זה כל כך מביך!" קמילה המשיכה להתבכיין.
"קמילה, הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו הוא מה היא חושבת עלינו." אמרתי בכעס, מעולם לא דיברתי ככה לקמילה.
קמילה השתתקה לפתע, והאשמה המשיכה לתפוח כמו בלון.
"אני מצטער. אני פשוט מודאג." עצרתי וחיבקתי את קמילה, נושק לראשה.
"אני יודעת, אני מצטערת גם כן. בוא נמצא את סופיה."
אחרי שעברנו על כל פינה וחדר בבקתה, יצאנו החוצה.
ירדנו לחוף, צועקים בשמה של סופיה. אחרי דקות ארוכות של הליכה על יד המים, ראינו בחשיכה דמות שזורקת אבנים למים.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romanceסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
