סופיה
תומאס סירב לדבר אתי.
קמילה ביקשה בהודעת אסמס פשוטה שלא אגיע לעבודה בשבוע הקרוב.
לא יצאתי מהבית כבר כמה ימים. התחפרתי מתחת לשמיכה, השקט שסביבי היה חברי היחיד.
ביטלתי את האימונים, שקעתי עמוק בתוך מערבולת של עצב וחרטה.
פגעתי בקמילה.
פגעתי בתומאס.
למה לא יכולתי לספר את האמת מההתחלה?
כי זה לא עניינם.
אותה מלחמה השתוללה בראשי ותהיתי האם יכולתי לשנות משהו. האם יכולתי לפעול אחרת.
לא.
הסיפור שלי עם אקסל היה אחד המקומות הכואבים ביותר בלב שלי, ולא יכולתי לחשוף אותו בפני קמילה שהייתה בסה"כ הבוסית שלי.
ותומאס?
לא רציתי להכאיב לו.
לא רציתי לפגוע בחברות שלו עם אקסל.
הטעות שעשיתי הייתה להיסחף לתוך ההתאהבות שלא הייתה בה שום תקווה.
שום הגיון.
הטלפון המשיך לרטוט על השידה, אבל לא הייתי מוכנה לראות מי מצלצל. זה היה זמזום מרגיז במיוחד אבל ידעתי שאם אראה את זהות המתקשר- אתפתה ואענה.
לא רציתי לדבר עם אף אחד.
רציתי להיות עם עצמי.
לבכות ולרחם על עצמי.
כן, זה בדיוק מה שרציתי.
כיסיתי את ראשי בשמיכה כדי לעמעם מעט את הזמזום, ותהיתי מה הלאה.
מה יקרה אם קמילה תפטר אותי?
מה יקרה אם תומאס ואקסל לא יחזרו לשוחח אחד עם השני?
איך החיים שלנו יראו?
זה היה אמור להיות פשוט, להתגבר על גבר שלא רצה אותי, אבל אקסל היה שונה.
הוא היה הראשון שאהבתי, וחששתי שהוא יהיה גם היחיד.
הוא היה חלק מהחיים שלי מיום היוולדי, ולא תיארתי לעצמי חיים בלעדיו.
כן, בשנים האחרונות התקיימתי במציאות בה הוא היה חלק ממנה אבל לא חלק ישיר, אבל לא ידעתי מה יקרה ואיך ארגיש אם לעולם לא אשמע את שמו, אלא אם כן יעלו זיכרונות עבר.
"מה לעזאזל אני הולכת לעשות?! איך אני פותרת את זה?!" קראתי בקול רם, מתוסכלת.
כשדפיקות רמות נשמעו מדלת הכניסה, קפצתי במיטתי. הלב התחיל לפעום במהירות, שריריי מתכווצים.
לא רציתי לפתוח את הדלת.
הדפיקות המשיכו.
הורדתי את השמיכה מפניי ומיד הרגשתי במשב רוח קריר עליהם.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romanceסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
