לאחות את שברי הנשמה

פרק 38

סופיה

מאז שפגשנו את קמילה ואחותה במסעדה, אקסל ואני לא דיברנו. נראה היה שחומה צמחה ביננו, ואקסל הלך והתרחק ממני מאחוריה.

נפגעתי מזה ובעיקר נבהלתי.

לכן לא שלחתי לו שום הודעה כשראיתי שגם הוא לא יוזם קשר.

יום הולדתה של מילה סימן 3 ימים מבלי לשמוע מאקסל. 3 ימים בהם הגעגוע היה כה עצום שלא הצלחתי לישון.

אם הייתי יודעת שככה תראה מערכת היחסים שלי עם אקסל- כנראה הייתי חושבת פעמיים האם להיכנס אליה או לא.

הייתי תשושה, הייתי עצבנית ובעיקר הייתי מרוקנת.

עליתי לדירתם של תומאס ומילה, ועוד לפני שפתחתי את הדלת שמעתי את הכאוס שהתרחש בפנים.

זה העלה חיוך קטן על שפתיי.

פתחתי את הדלת שעליה היו תלויים כמה דגלי דנמרק וישראל, חלצתי את נעליי בכניסה ונתקלתי במילה שלקחה את קערות האוכל למרפסת.

"היי!" היא קראה לי וסימנה לי לקחת עוד כמה קערות.

ניגשתי אליה ונישקתי אותה, מראה לה את המתנה שהבאתי עטופה בנייר בצבע רוז גולד.

"את יכולה להניח אותה על הספה." היא החוותה עם ראשה על הספה שעליה היו מונחות כבר כמה מתנות.

"תעזרי לי עם הקערות, כולם כבר בחוץ." הנחתי את המתנה ולקחתי שתי קערות מהאי במטבח והלכתי אחרי מילה.

במרפסת ראיתי את תומאס מארגן את השולחן, את חברינו משוחחים ביניהם, את לואיז מדברת עם הוריה של מילה, אחיה ואשתו שפגשתי כמה שנים קודם לכן בחתונתה של לואיז.

ניגשתי אליהם כדי לומר שלום, ושוחחנו כמה דקות על הטיסה ועל התוכניות שלהם לחופשה לפני שהלכתי לברך גם את מדס, ניקולאי ומאיה.

"טוב לראות אותך." מאיה לחשה באזני. "את בסדר?" היא שאלה ובחנה אותי.

"כן." עניתי לה והסטתי את מבטי לעבר האחיינית של מילה ששיחקה עם ילדיהם של לואיז ומילה.

"טום!" קראתי לקטן שמיום ליום הזכיר יותר את אחי. לא חשבתי שזה יהיה אפשרי בכלל כי גם ככה הוא היה שיבוט שלו. טום סובב את ראשו הקטן, ונעמד על שתי רגליו, משאיר אותי פעורת פה.

"היי! מתי זה קרה?" צעקתי לעבר תומאס ומילה.

"אם תגיעי לבקר יותר, תדעי!" תומאס צעק מהשולחן.

"שלום לך חכם שלי!" כופפתי את ברכיי ותפסתי את אחייני בדיוק בזמן, כי הוא איבד את שיווי המשקל שלו.

הרמתי אותו על ידיי וחיבקתי אותו חזק, מדחיקה את הצורך העז לבכות.

"מתי למדת ללכת?"