לאחות את שברי הנשמה

פרק 22

סופיה

שיקרתי. שוב שיקרתי לבוסית שלי. אבל לא יכולתי אחרת.

ככל שהתקרב יום הולדתה, הרגשתי איך הבחילה עולה וחונקת את גרוני וידעתי שאני לא רוצה להיות בקרבתה ובקרבת אקסל.

כל נים בגופי היה חשוף ורגיש, אז שיקרתי.

ערב לפני יום ההולדת שיקרתי שאני חולה. עם חום. והוספתי גם כמה אני מצטערת וכמה חיכיתי לחגוג אתה.

השקר היה מר על לשוני אבל לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות.

נותרתי בבית, אך לא וויתרתי על אימון הבוקר. עטיתי חיוך על שפתיי ונכנסתי לסטודיו, צוחקת וזורקת הערות מעודדות לכל מי שהגיעה.

האנרגיות היו גבוהות, והכנסתי את כל כולי בתוך התנועה. אך כשהשיעור הסתיים, ברחתי למקלחת ומשם הביתה, ונשכבתי במיטתי והפעלתי מרתון של סרטי קומדיה רומנטית.

זה תמיד הצליח לעודד אותי, והפעם לא הייתה שונה. בסרט השלישי שלי, כשאני בפיג'מה ועם קערה של פופקורן ושוקולד לצידי, שמעתי צלצול בדלת.

שותפתי לא הייתה בקופנהגן, ואף אחד מחבריי לא תכנן לבוא ולבקר אותי. אף אחד גם לא ידע על השקר הלבן שלי.

התרוממתי מהמיטה ויצאתי מתוך השמיכה והתקדמתי באי חשק לעבר הדלת. כשפתחתי אותה, האדם האחרון שציפיתי לראות אותו עמד מבעדה.

"אקסל!" קראתי והרגשתי איך שוב הלב שלי עמד לצאת ממקומו בכלוב החזה.

"קמילה אמרה שאת חולה." אקסל בחן אותי, עיניו מחפשות סימנים לכך שאני לא בסדר.

"נכון." אמרתי לו ושילבתי את זרועותיי על בית החזה שלי.

הייתי לבושה פיג'מה רחבה ונוחה, עם ציורים של דובונים עליה. לא בדיוק התלבושת שהייתי רוצה לפגוש את הבחור שהייתי מאוהבת בו רוב חיי.

כאילו הוא היה צריך עוד סיבות לראות כמה אני צעירה.

"את בסדר?" הוא כיווץ את גבותיו, אבל ראיתי שהוא לא מאמין לי.

"לא. אני חולה ומדבקת, אז כדאי שתלך." התחלתי לסגור עליו את הדלת, אך אקסל עצר מבעדי ונכנס לדירה מבלי לשאול את רשותי.

"היי!" קראתי אחריו כשראיתי אותו מתקדם לכיוון המטבח. "אתה יודע שזה לא חוקי לחדור לבית פרטי ללא רשות הבעלים?" צעקתי אחריו.

"אני אתמודד עם המשטרה אחרי זה." הוא רק ענה בשעמום. הלכתי אחריו ואז ראיתי אותו מתחיל לחטט בארונות המטבח שלי.

"מה אתה עושה?" נעמדתי מאחוריו, עדיין בזרועות שלובות, הרוגז בי רק הולך וגדל.

כשאמרתי לקמילה שאני חולה, רציתי להתחמק מלראות את אקסל. אז למה הוא לא הבין את הרמז ועזב אותי בשקט?!