סופיה
יום אחרי יום הולדתה של מילה, נפגשנו לארוחת צוהריים כפי שקבענו יום קודם לכן.
התעוררתי בבוקר מוקדם מהרגיל, הראש מפעם והלב לא שקט. לא הצלחתי לחזור לישון.
הכנתי קפה וניסיתי לאכול את היוגורט, אך ללא הצלחה.
הוא נתקע לי בגרון.
כשהגיע העת לצאת, התלבשתי במהירות, לא טרחתי למרוח איפור או לחשוב פעמיים על מה שזרקתי על עצמי, ויצאתי.
מילה כבר המתינה לי בכניסה לבית הקפה. ככל שהתקרבתי יותר, החיוך שלה התחלף להבעה של דאגה.
"את בסדר?" היא התעניינה.
ואני הנדתי בראשי, בקושי מצליחה להחזיק את הדמעות.
מילה לחצה בחיבה על זרועי לפני שנכנסנו לבית הקפה ותפסנו את המושב המרוחק ביותר שהיה פנוי.
לא דיברנו כשהתיישבנו, במקום זה התמקדנו בתפריט האוכל.
שום דבר לא גירה אותי אבל ידעתי שאני חייבת לאכול. לא יכולתי להרשות לעצמי לרעוב.
בשל עבודתי הגוף שלי היה זקוק לאוכל בריא ובכמות מספקת.
ולמרות המועקה העמוקה שהרגשתי, לא רציתי לפגוע בעצמי.
פגעתי בעצמי מספיק.
גם אני וגם מילה בחרנו מנת דג עם ירקות אפויים וסלט, ואחרי שמסרנו את ההזמנה למלצרית היא נשענה קדימה והתבוננה בי ארוכות.
"איך את?"
שאלה אחת פשוטה, פתחה את הפתח לכל הדמעות שעצרתי בתוכי.
אז שפכתי.
סיפרתי על היום שהגעתי לאקסל ועל הלילה שבילינו יחד.
סיפרתי על מערכת היחסים שהתחלנו.
סיפרתי לה על הפחדים לצד השמחה להיות אתו.
סיפרתי לה על כך שנתקלנו בקמילה ובאחותה.
ולבסוף סיפרתי לה שהוא פשוט נעלם.
מילה הקשיבה בתשומת לב, הקמט הקטן בין הגבות שלה הלך והעמיק ככל שהעמקתי בסיפורי.
היא לא נראתה מאושרת ממה שסיפרתי לה.
כשסיימתי, היא נאנחה בכבדות.
"וואו."
"כן." אמרתי בגרון כואב.
"אני אפילו לא יודעת איך להגיב. אני מצטערת סופיה."
היא הניחה את הידיים על השולחן, משלבת את האצבעות שלפניה.
"ניסית לכתוב לו בעצמך?"
הנדתי בראשי.
"למה?"
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Roman d'amourסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
