סופיה
קמילה התנצלה בפניי על הסצנה של אקסל כשהגעתי לעבודה ביום שני. הבטחתי לה שזה בסדר ושאני רגילה לזה מתומאס וממדס.
זה היה שקר.
אבל ראיתי אותה בוחנת אותי יותר מהרגיל, והייתי בטוחה שהיא עומדת לעלות על כך שקרה ביני לבין אקסל משהו. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תגלה את האמת. עשיתי הכול כדי לשכנע אותה בכך שזאת התנהגות רגילה של חבריו של תומאס.
הייתי בטוחה שהיא לא האמינה לי למרות שאמרה שכן.
"הוא הבטיח לי להתנצל בפנייך. זה היה שגוי." היא אמרה שוב בקול מתנצל.
"אין צורך, זה בסדר. עברתי הלאה."
לא רציתי שהוא יתנצל, כי לא רציתי בכלל לראות אותו או לשמוע ממנו. אקסל לא רק פגע בי, הוא בלבל אותי. לא הצלחתי להבין למה הוא לא אפשר לי פשוט להמשיך בחיי, ליהנות. הרי הוא עשה זאת, לא? זה היה לא הוגן וצבוע מצידו למנוע ממני משהו שהוא עשה. וכשחשבתי על כך- הכעס התלבן שוב.
אני חזקה יותר מזה.
"את זוכרת שבעוד שבוע יום הולדתו של טום?" מילה שאלה אותי מבעד לכוס הקפה שלה כשישבנו במטבח שלה בערב שישי.
"איך אוכל לשכוח? את מזכירה לי את זה בכל יום במהלך החודש האחרון." קיטרתי בחיבה. זכרתי את יום הולדתו גם ללא התזכורות שלה כי הוא היה הילד האהוב עליי בעולם.
"חה חה! אנחנו חושבים לערוך מסיבה קטנה. רק האנשים הקרובים ביותר." היא התחילה אך לא סיימה, היה משהו שהיא לא ידעה איך לומר.
אז אמרתי זאת במקומה. "ואת רוצה לבדוק אם זה בסדר מבחינתי שתזמינו את אקסל וקמילה?"
"כן."
"אין סיבה שלא. הוא חבר של תומאס ואוהב את טום."
"ידעתי שלא תגידי לא, אבל הייתי חייבת לוודא." היא ליטפה את ידי וחייכה ברכות.
"אז איפה תומאס?" שמתי לב פתאום שאנחנו לבד כבר זמן רב. טום כבר ישן במיטתו והשעון הורה על השעה עשר.
"הוא יצא עם מדס ואקסל לבירה."
"אה, אוקי."
"אז איך בעבודה?" היא העבירה נושא בחדות.
"אני אוהבת את מה שאני עושה. לאמן ולהיות קרובה לספרים, זה תמיד היה החלום שלי." חייכתי אליה ובאמת הבנתי שאני חיה את החיים שלי כפי שאני רוצה לחיות אותם. היה בזה משהו משחרר. למרות שמצבה של החנות לא היה טוב, אבל לא רציתי לחשוב על כך.
"אני גאה בך. עברת דרך ארוכה מאותה ילדה בת 17 שפגשתי בבית הקיץ ההוא."
"טוב... טכנית הייתי קרובה יותר לגיל 18 ולא לגיל 17."
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romanceסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
