לאחות את שברי הנשמה

פרק 29

אקסל

עבר שבוע מהפיצוץ הגדול.

שבוע שבמהלכו תומאס עדיין סירב להביט בי או לדבר אתי.

שבוע בו חבריי המשיכו לזרוק לעברי מבטים מיואשים, שופטים.

גם עם קמילה המצב לא היה ברור. אחרי שפתחנו את הכול ונפרדנו, לא שמעתי ממנה.

התגעגעתי אליה.

התגעגעתי לחבק ולנשק אותה, אבל בעיקר התגעגעתי לחום אנושי.

הרגשתי בודד יותר מתמיד.

וסופיה.

לא העזתי לשאול את מדס עליה, וגם לא ידעתי כמה תומאס שיתף אותו במצבה של אחותו.

לא הייתה שום דרך לוודא שהיא בסדר, מבלי לכתוב לה.

לא יכולתי לראות אותה.

לא יכולתי לדבר אתה.

ידעתי שהדבר הנכון יהיה לעשות להיעלם לגמרי מחייה.

מצאתי את עצמי מבלה את הערבים בפאבים, שותה ובוחן את האנשים שברובם היו עליזים ומאושרים.

קינאתי בהם ורציתי לחזור להיות כמוהם.

מהיום בו אבי נפטר במפתיע מדום לב, לא העזתי לאפשר לעצמי לשקוע. הייתי חייב להיות חזק.

כי אמי לא הצליחה.

ביום שאיבדתי את אבי, גם איבדתי את אמי ולא אפשרתי לעצמי להיות זה שבוכה או מתאבל.

רציתי לשמח אותה, ובעיקר לא רציתי להרגיש את הכאב שבאובדן.

השהייה בקרב זרים עם עוד כוס אלכוהול לא שיפרה את הרגשתי, והמצב החמיר אף יותר אחרי שהברמן שהכיר את סופיה ניגש אליי, מבט נגעל על פניו ואמר לי : "אני לא מצליח להבין מה סופיה מצאה בך. מגיע לה יותר מזה." והלך.

בתחילה לא הצלחתי לעכל את דבריו ולא הבנתי איך הוא יודע עליי ועל סופיה.

ואז נזכרתי שהוא ראה אותי ואת סופיה מתנשקים לראשונה באותו בר ושהוא חבר טוב של סופיה.

כדור הגומי רק הלך ולחץ יותר על בית החזה שלי.

כשחזרתי הביתה, נפלתי על הספה ומאותו רגע לא הצלחתי לקום. האשמה המשיכה לאכול עוד תא ותא בגוף שלי.

קפצתי בבהלה מהספה ולקחו לי כמה דקות כדי להבין היכן הייתי. החדר היה חשוך, ועל הרצפה ליד רגליי היו זרוקות פחיות שתייה ושקיות ריקות מהחטיפים שהחליפו את כל הארוחות שלי. השענתי את ראשי המפעם על ידיי שהיו מונחות על ברכיי וניסיתי לנשום.

לא ידעתי מה השעה ולא הבנתי מה העיר אותי מלכתחילה. רגע אחד ישנתי ורגע אחר הייתי מבוהל.

החלום שחלמתי לפני שהתעוררתי לא עזר לי.

פנים חסרות חיים כיסו כל ס"מ של ביתי. פנים של כל האנשים שאהבתי.