סופיה
"סופיה, אני מצטער אבל אני לא רואה אותך בצורה הזאת."
עברו כבר כמה חודשים מאז שסיימתי את התיכון ועברתי לגור עם תומאס, כשהחלטתי סוף סוף להתוודות בפני אקסל ברגשות שלי.
עשיתי את זה כמיטב המסורת בספרים הרומנטיים מתקופה תמימה יותר.
לקחתי פתק ורוד וכתבתי בו את כל מה שהרגשתי מאז היותי בת 12. שפכתי את כל ליבי במכתב הזה.
במהלך ערב אחד כשאקסל ביקר את תומאס, מסרתי לו אותו כשאחי הלך לשירותים.
הגבתי על השאלה בעיניו של אקסל בחיוך ובלחישה, "תקרא את זה לבד." ובאותו לילה לא הצלחתי להירדם.
קיוויתי לקבל אסמס מאקסל שהוא מרגיש את אותו הדבר,
הייתה לי סיבה להאמין בכך, לא?
הוא תמיד התעניין בשלומי ושוחח איתי על חיי וייעץ לי. הוא חיבק אותי כשראה אותי ונראה שהוא תמיד שמח לראותי.
הייתה לכך משמעות, לא? חשבתי לעצמי בפעם האלף כשהתהפכתי במיטתי.
יום למחרת הוא שלח לי אסמס ובו שאל אם אני רוצה להיפגש בבית הקפה, ואני מיד הסכמתי.
ההתרגשות שלי הרקיעה שחקים.
לא סיפרתי לאיש על הפגישה, העדפתי לשמור על כך עוד קצת בסוד.
לבשתי שמלה ירוקה שהחמיאה לגופי בצורה מדהימה בזכות גזרת ה-A שלה והחגורה במותניים ששיוותה לי מראה נשי ורך. אומנם לא התרחקתי ממראה הטום בוי של גיל ההתבגרות, אך לפחות התמלאתי מעט במקומות שרציתי בזכות התמדה בספורט ובתזונה.
כשהגעתי לבית הקפה, הוא כבר המתין לי.
התקדמתי בצעדים כושלים לעברו, מרגישה לפתע את גופי יותר מהרגיל.
ומה אם הוא יסרב? מה אעשה אז? איך אוכל להביט בו ולהיות אתו באותו חדר אם ידחה אותי, וארגיש כמו הבחורה המטומטמת ביותר בעולם? המחשבות המשיכו להסתחרר בראשי עם כל צעד שהביא אותי קרוב יותר ליעד.
איבדתי תחושה באצבעותיי, והתאמצתי לשמור על הליכה יציבה וישרה לעבר השולחן הפינתי.
שמתי לב שאקסל נמנע מלהביט בי, אלא רק הביט לרחוב שהמה אנשים שניצלו את יום השמש החם של חודש יוני.
זה כבר היה סימן אזהרה מבחינתי.
אבל המשכתי להתקדם, כשהייתי אמורה לעצור ולפנות אחורה.
"היי." אמרתי ברוגע שלא הרגשתי והתיישבתי מולו.
"היי." הוא ענה בקול מרוחק ומיד הסיט את מבטו.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romanceסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
