אקסל
הבטתי בסופיה נעלמת מבעד לדלת הבניין שלה, כתפיה שמוטות והליכתה חסרת חינניות ושמחה.
הלחץ בבית החזה שלי התגבר עם כל שנייה שחלפה, ולא יכולתי להתיק את עיניי מהדלת הסגורה.
ואז נחתה עליי המציאות.
כמעט נישקתי אותה.
כמעט בגדתי בקמילה.
מה חשבתי לעצמי?!
קצב הלב עלה והנשימה הפכה להיות כבדה יותר. השפלתי את מבטי להגה שאצבעותיי אחזו בו, חסרות תחושה לגמרי.
בקצה זווית עיניי, תפסה את עיניי השקית האדומה שבה הייתה מונחת השרשרת לקמילה. שרשרת שהייתה אמורה לסמל את האהבה שלי כלפי האישה בחיי.
במקום זה, נהניתי מכל דקה בה צפיתי בסופיה בוחנת את התכשיטים, באותה תשומת לב לפרטים בה היא בחנה כל דבר בחייה. סופיה אף פעם לא ביצעה חצאי עבודות. היא הייתה מהאנשים שהעניקו את כל הלב לכל משימה שלקחו על עצמם.
נהניתי מהדרך בה עיניה נצצו כשסיפרתי לה על היום בו בחרתי יחד עם אחיה את טבעת האירוסין למילה, האושר שלה הקרין החוצה.
ואז הזיכרון של הלילה בו שכבנו, בערב בו תומאס הציע למילה נישואין.
לא באמת ישבתי עם עצמי וחשבתי למה עשיתי את מה שעשיתי. למה נכנעתי למשיכה המינית ביננו, כי זה היה ברור שזה מה שזה היה. אבל המשיכה המינית ביננו לא הייתה תירוץ לעשות משהו שהבטחתי לא לעשות. לא הייתי נער צעיר וחסר גבולות. הייתי בעל הכוח ביננו, ויכולתי להעמיד את הגבולות שטשטשתי עם כל מבט ונשיקה לפני כן.
לצערי השנאה העצמית שלי לא עזרה. היא לא הייתה חזקה מספיק כדי לא לרצות לטעום את מה שהיה ברור לי שרציתי.
ארבע שנים הבטתי בסופיה בעיניים זרות, ארבע שנים ידעתי שהיא לא ילדה. היא לא הייתה ילדה ולא הזכירה לי את הילדה שהכרתי.
היא הייתה בחורה צעירה, שונה.
וכשהיא התפשטה מולי, פשוט לא יכולתי להחזיק בעצמי. הייתי זקוק לה בדיוק כמו שהייתי זקוק לאוויר. שום דבר לא היה אותו דבר מאותו רגע, והייתי טיפש להאמין בכך שאוכל להמשיך בחיי כאילו זה לא קרה.
בכל מבט שהיא הסיטה ממני, בכל התחמקות. בכל פעם ששמה הוזכר. הבלון בפנים רק התנפח יותר ויותר ועכשיו הוא התנפץ. עברתי הלאה, מצאתי זוגיות אבל היא תמיד הייתה שם ברקע.
"שיט!" דפקתי את אגרופי בהגה, וכעסתי כל כך על עצמי.
מה חשבתי לעצמי?!
המשכתי לפגוע בה פעם אחר פעם.
הענשתי אותה על כך שהיא התאהבה בי.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romanceסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
