אקסל
נישקתי את סופיה. נישקתי אותה כי שנאתי את המבט שבעיניה. נישקתי אותה כי נכנסתי לפאניקה.
לא הבנתי למה הפחד לאבד אותה סופית גרם לי לאבד את עשתונותיי. הגעתי לדירתה, רק רציתי לוודא שהיא בסדר. כשקמילה סיפרה לי שסופיה חולה ולא תגיע לעבודה או למסיבה, משהו בתוכי העיב עליי.
ואכן צדקתי, סופיה לא הייתה חולה אבל היא גם לא הייתה במיטבה. הבחורה שאהבה לבשל ולפנק אחרים, עמדה מולי בפיג'מה ובעיניים כבויות ועייפות, עם מצרכים דלים לארוחה בריאה.
לא ידעתי למה זה הציק לי כל כך. זה לא היה ענייני.
אבל זאת הייתה סופיה. תמיד דאגתי לה, גם כשזה היה מרחוק. שנאתי את האור הכבוי שלה.
כן, רציתי להיות ידיד וחבר שלה, רציתי לתמוך בה אבל נתקלתי בדלת סגורה. היא לא רצתה להכניס אותי, ולא האשמתי אותה. היא לא סמכה עליי, ולמען האמת גם אני לא סמכתי על עצמי.
בייחוד לא אחרי שנזכרתי ברוך של שפתיה, בטעם המתוק של פיה ולשונה. הכעס שלה רק הלהיט את התשוקה שלי אליה והייתי קשה יותר מאי פעם.
זאת הייתה טעות חמורה.
בגדתי בקמילה.
לא ידעתי מה גרם לי למועקה גדולה יותר- העובדה שהמשיכה לסופיה לא חלפה גם אחרי שנים, או העובדה שבגדתי בחברה שלי.
הייתי אדם נוראי. חסר מצפון.
אחרת איך יכולתי להסביר את מה שעשיתי?
שיחקתי באש ונכוויתי, אבל גם שרפתי את האנשים שהיה לי אכפת מהם.
זרקתי את ראשי על גב הספה שבסלון שלי, ולא ידעתי מה הלאה. לספר? לא לספר?
מה הטעם?
קמילה הייתה מאושרת אחרי שבילינו את יום ההולדת שלה יחד. היא חייכה יותר, היא הייתה פתוחה יותר. האם הייתי מוכן להרוס את זה בגלל טעות בשיקול דעת?
האם היה שווה להכאיב לה עם האמת?
לא רק בה תפגע עם האמת...
לא. לא התכוונתי לחזור על הטעות שלי. ההרגשה שאחרי הייתה מגעילה מידי. נגעלתי מעצמי.
לכן הגעתי להחלטה- לא לומר דבר. להמשיך את החיים כאילו דבר לא קרה.
קמתי מהספה ואספתי את המפתחות שלי מהשידה שעל יד הדלת ויצאתי מדירתי. ידעתי שיש לי זמן קצר להתעשת לפני שאגיע למסיבה של קמילה.
"הכול בסדר?" קמילה שאלה אותי באמצע המסיבה, כשישבתי על הספה עם בירה בזמן שהיא שוחחה וצחקה עם אורחיה.
"כמובן." חייכתי אליה את החיוך חסר העכבות שלי. החיוך שתמיד השתמשתי בו כשרציתי להסתיר את מה שאני מרגיש ואת מי שאני.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הנשמה
Romanceסופיה חשבתי שעברתי הלאה, התקדמתי. זוגיות, עבודה...החיים שלי היו שונים משהיו. יכולתי לנשום לראשונה ולשחרר את אותו רגש שליווה אולי כמעט את כל חיי. עד שהוא הגיע בחג המולד עם הבחורה האחרונה שציפיתי לה, וכבר לא יכולתי לברוח ממנו או מהאמת שנזרקה לי בפרצוף...
