לאחות את שברי הנשמה

פרק 18

אקסל

סבלתי מאי שפיות זמנית.

אחרת לא היה לי הסבר אחר לסיבה בגללה מצאתי את עצמי שוב מגיע בהפתעה למקום עבודתה של קמילה. וסופיה.

בשבוע האחרון אחרי הדאבל דייט מהגיהינום, הרגשתי כאילו חבל בלתי נראה מושך אותי לעבר המקום. בהתחלה תירצתי לעצמי שרק רציתי לבלות את ארוחת הצהריים שלי עם בת הזוג שלי, אבל כשסופיה התחילה להיעלם בכל פעם שהגעתי- הפסקתי להודיע על הגעתי כדי לתפוס אותה.

לא ידעתי בדיוק מה ניסיתי להשיג בביקורים שלי, רק ידעתי שאני חייב לראות אותה.

רציתי לוודא שהיא בסדר אחרי הפרידה מהפוץ שלה.

סליחה, מבן הזוג שלה.

כשקמילה שיתפה אותי שסופיה ומרקוס נפרדו, שמחתי. ואז הרגשתי אשמה. ואז החלטתי שאני רוצה לראות במו עיניי שהיא בסדר, לשים לב אליה מרחוק.

או מקרוב.

נכנסתי שוב לחנות אך בתחילה סופיה לא שמה לב אליי. התבוננתי בה ארוכות, רגליה נחו תחתיה בנינוחות, וריסיה הארוכים הסתירו את עיניה שהיו שקועות בספר שהיא קראה בפינה הקבועה שלה.

ידעתי שאני צריך להודיע על הגעתי אבל רציתי לראות אותה ככה, כפי שהיא עוד קצת. בלי מבט זועף. בלי אכזבה וכאב.

חיוך קטן עלה על שפתיה כשהיא הפכה עמוד, וזה מיד העלה חיוך גם על שפתיי.

מעניין מה שמח אותה.

התגעגעתי לחיוך ולעיניה הבורקות של סופיה. מאז שזכרתי את עצמי, הם ליוו אותי והפכו כל יום רע ליום נסבל וטוב יותר.

שנאתי את עצמי על כך שאיבדתי את זה בגלל רגע אחד של חולשה וחרמנות.

נזכרתי במה שאיבדתי כשסופיה הרימה את מבטה מהספר.

"אקסל!" סופיה קפצה והפילה את הספר על הרצפה.

היא הניחה את ידיה על בית החזה שלה, וראיתי אותן עולות ויורדות בקצב נשימתה המהירה. הצוואר שלה התכסה בכתמים אדומים, ועיניה היו גדולות. היא לא חייכה. היא נראתה מבועתת מהנוכחות שלי. שוב.

רציתי כל כך לגשת אליה ולחבק אותה, להתחנן בפניה שתדבר אתי. רציתי להכיר אותה מחדש.

פשוט רציתי להחזיר אותה לחיי.

"אקסל?" קמילה יצאה מהחדר האחורי לעבר החנות, וכשראתה אותי, שפתיה התרחבו מיד לחיוך. הענקתי חיוך אחרון לסופיה וניגשתי לקמילה, משכתי את מותניה לכיווני, ונישקתי את שפתיה. ללשונה היה טעם של שוקולד, ושפתיה היו רכות כמו תמיד, ולמרות שרציתי כל כך להיות ברגע איתה, הראש שלי נדד לבחורה שישבה כמה מטרים מאיתנו.

התנתקתי מקמילה, מקלל את עצמי בראשי.

זה עבר כל גבול, והתחלתי לרדת מהפסים.