My Prisoner

פרק 1

היי בנות , זה סיפור חדש שלי. מקווה שהוא יצליח וימשוך הרבה קריאות והצבעות.
תהנו❤️

__________
_______________

אני יוצאת מבית הספר בצעדים מהירים כשכריס מדלגת לצידי. היא לעומתי אוהבת את זה, את כל המבטים, הלחשושים עלינו, הקנאה.
מכירים את הילדה בבית הספר שכל התלמידים רוצים להיות איתה? מחפשים תרוצים בשביל להיות בסביבתה? הילדה שכל בית הספר מדבר עליה כשהיא עוברת במסדרונות בית הספר? יופי, זאת אני. ואני שונאת את זה. שונאת שמדברים עליי , שונאת שאין לי פרטיות, שונאת שאני צריכה לחשוב פעמיים אם לצאת עם גבר כי כל בית הספר ידע על זה כמה דקות לאחר מכן. שונאת את הפופולריות.
ניסיתי לצאת מזה כמה פעמים אבל כלום לא עזר. אולי בגלל הסטייל שלי? אחרי הכל אמא שלי היא בין מעצבות הבגדים הכי מפורסמות. או בגלל היופי שלי? כי זה לא משנה מה אני אלבש, איך אסדר את השיער, או אם אני אתאפר או לא. אני תמיד אהיה יפה. ולפעמים אני שונאת את זה.
״את מוכנה להפסיק ללכת כל כך מהר? העקבים שלי הורגים לי את הרגליים״ כריס אומרת בזמן שהיא צועדת בצעדים מהירים אחריי. אני נאנחת.
״זאת אשמתי שאת שמה עקבים גבוהים כאלה? ועוד בשביל בית ספר..״ אני אומרת כשאני מביטה בעקבים הכסופים והגבוהים שעל רגליה , ״אלה עקבים שקניתי אתמול. רציתי להשוויץ בהם.. וחוץ מזה גם את על עקבים!״ היא אומרת ברוגז ואני מגלגלת את עיניי ״כי אמא שלי לעולם לא תתן לי לצאת מהבית בלי עקבים. וחוץ מזה אני לא מתלוננת עליהם״ אני אומרת וממשיכה ללכת והיא נגררת אחריי ״כי את הולכת עליהם מגיל עשר , את יכולה לרוץ מרתון על עקבים״ היא אומרת ואני נאנחת , איך הגענו למצב שאנחנו מדברות על עקבים לעזאזל?!
״טוב את מוכנה להרגע ולהפסיק לדבר על עקבים? אני רוצה להגיע הביתה!״ אני אומרת וממשיכה בדרכי ״אני שונאת אותך פשוט שונאת!״ היא צועקת ובאה אחריי. אני מחייכת, אני יודעת שהיא אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אותה.

רכב שחור מתקרב אלינו ואני נאנחת בתסכול.
״אוף!! חשבתי שאני אתחמק מהם היום!״ אני אומרת בזעם. ״את באמת חושבת שאבא שלך יתן לך לחזור הביתה ברגל?״ כריס אומרת ואני מביטה בה בזעם. ״לכי אין לך ברירה״ היא אומרת ברוגע ומחבקת אותי. ״ביי כריס״ אני אומרת ומתקדמת לאוטו בלית ברירה. אני פותחת את הדלת של המושב האחורי ומתיישבת.
״ליאם?״ אני אומרת מופתעת כשאני רואה את דוד שלי במושב הנהג.
״היי קטנטונת״ הוא אומר ״בואי למושב הקדמי״ הוא אומר ואני מחייכת חיוך גדול. אם הייתי יודעת שהוא זה שיאסוף אותי, לא הייתי הולכת את כל הדרך הזאת מבית הספר.
ליאם הוא האדם האהוב עליי. אני אוהבת אותו יותר משאני אוהבת את ההורים שלי. אני תמיד חלמתי שהגבר שאיתו אתחתן יום אחד יהיה כמוהו..
אני נושקת לו ללחי והוא מתחיל לנסוע.
״איך היה בבית הספר?״ הוא שואל, כבר יודע את התשובה.. הכל היה כרגיל. ״אתה יודע .. רגיל. עוד בנים ששולחים מכתבים באמצע השיעור , עוד בנות צבועות שמנסות להיות חברות שלי.. רגיל.״ אני אומרת , תמיד הייתי כנה איתו . ליאם בן 35 , הוא הדוד הכי צעיר שלי והאדם שהכי מבין אותי חוץ מכריס.
ליאם מצחקק ומנענע בראשו ״מה?״ אני שואלת לא מבינה. למה הוא צוחק? ״הרבה בנות היו עושות הכל כדי להיות במקום שלך, ואת שונאת את זה״ הוא אומר בחיוך ומביט בי , אני פותחת את פי כדי לענות לו אך מכשיר הקשר קוטע אותי. ״ליאם?״ מישהו מהקו השני אומר , ליאם פונה מהר למכשיר הקשר ועונה לו ״קרה משהו?״ הוא אומר ועוצר את הרכב. ״יש חשש לתחילת התקפה, אתה חייב לבוא עכשיו!״ הקו השני אומר בלחץ .
ליאם הוא מנהל בית הסוהר , הוא די צעיר אבל הוא רצה בזה כל כך שהשיג זאת במהרה. ״אני בדרך״ ליאם אומר ברוגע, אך אני רואה בעיניו שהוא ממש לא רגוע. ״אם תיקח אותי עד הבית ואז תלך לשם אתה תגיע מאוחר מדי. תעשה פרסה״ אני אומרת , ״אני לעולם לא אסכן אותך אלי, אני אחזיר אותך קודם לביתך״ הוא אומר נוסע מעל המהירות המותרת. ״ליאם! אתה לא תספיק, הדרך לבית עוד ארוכה! תעשה פרסה!״ אני צועקת עליו והוא מביט בי בזעם אך עושה כמו שאני אומרת.