My Prisoner

פרק 38

״היא מטורפת!״ אני צועקת ומשתחררת מזרועו של ריאן. ״כמה עוד אצטרך לסבול אותה ריאן?! לא מספיק שהיא דחפה אותי בכל המדרגות בבית שלך?! , אני אמורה לסבול אותה גם פה?! מי יודע מה המוח המשוגע שלה חושב עכשיו!״ אני מניפה את ידיי באוויר בהסטריה ובעצבים. אני יודעת שריאן לא אשם בזה בכלל, אבל האישה הזאת עברה כל גבול. לא יכול להיות שהיא עד כדי כך חולה על כל הראש. היא מוכנה לעשות הכל כדי להשיג את ריאן בחזרה, לא מתוך אהבה אליו, אלא מתוך צורך לדעת שהוא שלה, שהגבר היפה הזה שלה, כדי שכל חברותיה יקנאו בה שוב.
״אליסון הוא לא אשם״ ליאם ממהר להגיד לי. אני מביטה במבט המתחרט והמלא אשמה של ריאן, ונושכת את שפתיי בחרטה. למה אני צריכה להוציא את התסכול שלי עליו?
התקמתי אליו וכרכתי את זרועותיי סביבו. ״אני מצטערת, אתה לא אשם בכלום, סליחה״ אני לוחשת ומנשקת את צווארו. הוא מניח את פניו בשקע צווארי ומחבק אותי אליו חזק יותר.
״טוב אנחנו נלך.. אנחנו שוכנים במלון בהמשך הרחוב, כל דבר שקורה תתקשרו אליי״ ליאם אומר לעברנו אך אנחנו לא מתנתקים מהחיבוק.
שמעתי את המלמולים של סמואל ואוולין ומיד דלת נסגרת. הם יצאו.
נאנחתי והרמתי את מבטי אל ריאן, ליטפתי את שיערו בצבע הנחושת והרך ובחנתי את פניו. כל חלק וחלק מפניו. כל כך התגעגעתי ליופי העוצר נשימה שלו, התגעגעתי אפילו לריבים שלנו, התגעגתי להכל בו. עדיין קשה לי לעכל שהוא עומד פה מולי, ומלטף את לחיי.
״בואי נלך לחדר״ הוא לוחש ומניח את ידו על מותניי. ״תנעל את הדלת״ הצבעתי לעבר דלת הכניסה, חוששת שאולי שמליסה תפרוץ לפה עם סכין ענקית בידה.

התקדמתי לארון והוצאתי חולצה לאחרי המקלחת. הורדתי את עקביי מרגליי והרמתי את מבטי אל ריאן כשנכנס לחדר אחרי שסגר את הדלת. ״את הולכת להתקלח?״ הוא שאל ושילב את זרועותיו השריריות כשהוא נשען על המשקוף. החולצה שעל גופו היא ארוכת שרוולים, כך שאני לא יכולה לראות את הקעקועים שאני כל כך אוהבת. הבגדים השחורים האלה כל כך מתאימים לו שאני רוצה פשוט לקרוע אותם ממנו ולזרוק אותם לעזאזל. ליקקתי את שפתיי עקב המחשבה המלוכלכת , דבר שגרם לאישוניו של ריאן להתרחב ולרגליו להתקדם אליי במהירות.
ניסיתי להתקרב אליו גם אך הוא מיהר להצמיד אותי לקיר בחוזקה ולהצמיד את שפתינו. הוא העמיק את הנשיקה ונשך את שפתי, גורם לי להאנח. אחזתי בחולצתו וקילפתי אותה ממנו במהירות, רק רוצה לראות את חזהו החשוף שוב.
נעצרתי.
תחבושת גדולה הייתה מלופפת סביב כתפו וחשתי איך שהפחד מתחיל לחלחל בי. ״מה קרה?״ שאלתי חוששת מעט והנחתי את אצבעותיי בעדינות על התחבושת. הוא ליטף את שפתי התחתונה בעזרת אגודלו ונשף אוויר בחדות. ״זה כלום, רק נפצתי, זה אמור לעבור עוד כמה ימים״ הוא אמר בקול רגוע שמנסה להרגיע גם אותי. הוא רוכן אל צווארי ומצמיד את שפתיו אליו, מסמן אותי שוב, כאילו לא מספיק הסימן האדום-סגול שיש לי ממנו מלפני כמה שעות אחרי מה שעשה בשירותים של המסעדה.
פאק, רגע. ליאם ראה את הסימן? הרי ברחתי מהמסעדה במטרה שלא יראו את זה! אבל ליאם לא ראה אותנו יוצאים מהשירותים, זה מעודד אותי מעט-
״תפסיקי לחשוב כבר לעזאזל״ ריאן לוחש אל צווארי במעט עצבנות ופקחתי את עיניי שהיו סגורות כשהמחשבות התרוצצו במוחי. התעששתי על עצמי ומיהרתי לנתק אותו מצווארי ולנשק אותו בתשוקה. הכנסתי את לשוני לפיו החם והמוכר, הוא נאנח. ידיו נשלחו אל סוף שמלתי ומיהרו להוריד אותה ממני ולהעיף אותה אל הרצפה הקרה. הוא חזר לנשק אותי ושהוא מרים אותי תוך כדי. רגליי נכרכות סביבו אוטומטית. הוא השכיב אותי על המיטה כשאנחנו לא מפסיקים להתנשק לרגע, חסרי אוויר אנחנו מורידים אחד לשני את הבגדים הנותרים שמפרידים בינינו. הוא נשכב מעליי , בין רגליי, והזיז קצוות שיער שהיו נפולות על פניי. התנשמתי בחוזקה, רק מחכה שיגע בי כבר. אך הוא לא עשה דבר, הוא רק בהה והמשיך ללטף את פניי, נכנעתי למבטו המרוכז והבטתי בו חזרה, הבטתי אל תוך העיניים הכחולות והסוערות מתשוקה. כל כך סוערות שלא יכולתי למנוע מידי לעלות ללחי ולקרב את פניו אליי יותר. רוצה לראות את כחול העמוק והסוער הזה יותר.
״איך אפשר להיות כל כך יפה?״ הוא לחש את תוך שפתיי. רציתי להגיב אך לא הצלחתי כי רק צעקה נפלתה מפי כשהרגשתי שהוא חודר לתוכי במהירות. גורם לי לרחף שוב בשמיים, ולהרגשה של עונג שאני כל כך אוהבת למלא את כל גופי.