My Prisoner

פרק 29

אני נכנסת לבית החולים, רטובה וסחוטה מהמבול שיורד בחוץ. אף אחד לא היה בבית כשקיבלתי את ההודעה המרה מריאן וסמואל יצא להחזיר את אוולין לביתה. הזמנתי מונית וחיכיתי לה במבול הזה חסרת סבלנות.
לבסוף הגעתי לבית החולים אחרי עשרים דקות של עצבים , הלב שלי צנח מחזי כבר מזמן, והראש שלי מסתובב.
אני ניגשת אל הבחורה כהת השיער בדלפק ואומרת לה בקול לחוץ ורועד. ״משפחת קסטיז׳ו?״ , פניה התקשו מעט אך התעלמתי, היא כחכחה בגרונה ״קומה 3-״ לא הקשבתי להמשך ורצתי מהר למעלית. לחצתי על כפתור שעליו חרוט המספר 3 וחיכיתי.
מיהרתי לצאת מהמעלית ו.. לעזאזל! לא ידעתי שהקומה הולכת להיות כזאת גדולה! איך אני אמצא אותם עכשיו?! התחלתי לרוץ בכל הקומה ולחפש את ריאן. אנשים הסתכלו עליי כאל משוגעת אך כל מה שעיניין אותי זה למצוא את ריאן.
לפתע עצרתי בבלימה חזקה כשראיתי את מליסה, יושבת ליד אדם שנראה בן 50 לפחות, אצבעותיו נעוצות בשיערו, והוא רועד.
ליד האדם יושבת אישה , יפייפיה, שבוהה בקיר בהבעת חסרת אונים. היא נראת צעירה בגלל יופיה, אך אני משארת שהיא לפחות מעל גיל 45, האייליינר שהיה על עיניה נמרח מעט, שפתיה נפוחות מבכי, השיער הבהיר שעל ראשה נראה כי עבר הרבה משיכות, היא שבורה.
ליד האישה היפה יושב ילד בלונדיני שראשו מושפל לרצפת בית החולים. אני מנחשת שהם המשפחה של ריאן. אך ריאן לא נמצא, איפה הוא?
רגליי לא פועלות בהוראה ממוחי ומובילות אותי אל המשפחה השבורה.
״מה לעזאזל את עושה פה?״ שאלה מליסה בארס ואי אפשר שלא לשים לב לשנאה שבקולה. כל המשפחה הרימה את מבטה אליי, הייתי צריכה להחניק צליל הפתעה שרצה לצאת מפי כשראיתי את אביו של ריאן. הם דומים להחריד. אותם עיניים כחולות וסוערת. אותם השפתיים. רק ששיערו של אביו האפיר מעט, ועל פניו רואים שקמטים מתחילים לצוץ.
עיניה החומות והחמימות של האישה מביטות בי באי הבנה, יש בה משהו שמזכיר את ריאן, אך לא כמו אביו.

מליסה קמה בתנופה מהכיסא וקטעה את המבט הבוחן שלי במשפחתו של ריאן. ״שאלתי מה את עושה פה מטומטמת!״ היא צועקת לעברי , מה שגורם לי להתעשת במהירות ולהביט בה בשנאה טהורה. אני מתקדמת אליה צעד איטי ומביטה בה באיום. ״באתי לראות את הגבר שלי״ אמרתי באיטיות והתעלמתי מצלילי ההפתעה שנשמעו מפיהם של משפחתו של ריאן. התרכזתי יותר בפניה היפות של מליסה, ובעצבים שעולים לעיניה הצהובות, כתומות, או מה שזה לא יהיה.
״שלא תעזי לקרוא לריאן ככה שוב! היום וחצי שאת איתו לא משתווה לכמות השנים שהיינו ביחד חתיכת פרוצה!״
מצמצתי כמה פעמים, מה-היא-אמרה-עכשיו?!?! אני מתנשמת בכבדות ומכווצת את אגרופיי , יש לה כל כך הרבה מזל שההורים שלו פה לידי, כי אם לא, הייתי מזכירה לה מה קרה לפני חמישה ימים במועדון.
״אז למה לעזאזל הוא איתי, ולא איתך?״ שאלתי בארס כשאני מרגישה שציפוניי המכווצות הולכות להשאיר סימן על עורי.
״הוא רק רוצה להשכיב אותך! וכשהוא יעשה את זה הוא יזרוק אותך כמו סמרטוט!״  אומרת בחיוך ניצחון, אך החיוך שלה יורד בשניה שאני אומרת,
״הו הוא כבר השכיב אותי. שלא יהיה לך ספק בכלל. ותראי איזה קטע, הוא לא זרק אותי כמו סמרטוט! היחידה שנזרכה פה זאת את!״ צעקתי עליה , פניה נפלו, אבל אני לא מחייכת שום חיוך ניצחון. אני מרגישה רע מדי בשביל זה. לפחות הורדתי אותה ממני לא?
״בלונדה?״ שמעתי את קולו של ריאן שגורם לי להזדקף ברגע, ולאגרופיי להתשחרר. הסתובבתי אליו בהירות ופערתי את עיניי. הוא נראה.. לא טוב. לא טוב בכלל. נראה שמשהו הוקל בעיניו הכחולות כשהוא הביט בי, הוא התקדם אליי כמעט בריצה והצמיד אותי אליו בחוזקה. אני שומעת עוד צלילי הפתעה אך מתעלמת מהם שוב ומחזיקה חזק בחולצתו, מצמידה אותו אליי יותר. הוא מאגרף את ידו בשיערי ומתחיל לרעוד. ״תודה שהגעת״ הוא לוחש באוזני וגורם לי לקמט את פניי בעצב. ״אני מצטערת שלא הגעתי לפני״ לחשתי והסנפתי את הריח הממכר שלו.
הוא מתנתק ממני באיטיות ומביט אל עבר משפחתו כשהוא כורך את זרועו סביב כתפי ברכושניות. ״אמא, אבא, דן, זאת אליסון..״ הוא מציג אותם בפניי ואני מנסה בכל כוחי לא להשפיל את ראשי במבוכה. לעזאזל אני בטח נראת נורא. השיער שלי רטוב והשמלה הקצרה דבוקה לגופי. ״היי״ אני ממלמלת במבוכה, ונזכרת שהם שמעו את כל השיחה שלי ושל מליסה. אוף. למה ככה הייתי צריכה לפגוש אותם לראשונה?
אך המבוכה עוזבת את גופי והפתעה משלטת עליו כשאני מרגישה את זרועותיה של אמו של ריאן סביבי. עכשיו צליל ההפתעה יוצא מגרונו של ריאן, ושל מליסה. היא מצמידה את גופי הרטוב אליה יותר ואני לא מבינה מה לעזאל הולך פה. אני מרימה את ידיי לגבה ומחבקת אותה בחזרה. ״שמעתי עלייך הרבה״ היא אומרת כשהיא מתנתקת ממני אך עדיין אוחזת בכפתיי. ״ריאן ואמא שלי אמרו לי שאת זאת שהצלת את ריאן, כשהוצאת אותו מהכלא.״ היא אומרת וסורקת את פניי בחיוך קטן וכאוב מעט. ״אמא שלך?״ שאלתי בבלבול. ליבי מתחמם כשאני מבינה שריאן דיבר עם משפחתו עליי, אבל אמא שלה? מאיפה היא מכירה אותי?
אמו צחקקה. ״אמא שלי זאת המנהלת בבית ספר שאת לומדת בו, מצטערת שלא הבהרתי את זה לפני״ היא אומרת במעט מבוכה ועיניי נפערות כשאני מבינה. שכחתי לרגע שמהנהלת סבתא שלו! אני מחייכת חיוך קטן. ״הוא הציל אותי יותר פעמים״ אמרתי וגירדתי את זרועי במבוכה. ״אני איזבלה, את יכולה לקרוא לי איזבל״ היא הציגה את עצמה, ״אליסון..״ מלמלתי.

אחרי שגם אביו של ריאן ששמו הסתבר כלאו נישק ללחיי, וגם אחיו הקטן דן חיבק אותי וציין שהוא בן עשר, התיישבתי עם ריאן בכסאות בודדות בצד. ליטפתי את זרועו וחיכיתי שידבר, לא רציתי ללחוץ עליו.
״אני בקושי ראיתי אותה בלונדה..״ הוא אומר והרים את ידו לנגב דמעה שזלגה. ״אני לא ביקרתי אותה בחצי שנה האחרונה..״ הוא מלמל בבכי. ״אתמול כשההורים שלי התקשרו אליי כדי להגיד לי שזהו זה, שהיא עומדת למות. רצתי לפה. הכי מהר שיכולתי. וראיתי אותה בחמש דקות האחרונות של חייה. היא אמרה רק מילים בודדות, כמו שהיא תמיד רצתה שאהיה מאושר, שאפסיק עם כל הפשע ואתפוס בידיים את החיים שלי. כי החיים לא ארוכים, וחלק לא קיבלו הזדמנויות לחיות אותם. היא אמרה שלי כן יש את ההזדמנות.. שאני כן יכול..-״ הוא פרץ בבכי , הוא לא הצליח להחזיק יותר. וגם אני לא. הדמעות יורדות במהירות על פניי, דמעה אחר דמעה. זה כל כך, כל כך לא הוגן.
קמתי ממקומי והתיישבתי עליו, הצמדתי אותו אליי בחוזקה כשהוא בוכה אל תוך החזה שלי. ״אני מצטערת כל כך״ לחשתי בקול רועד ונישקתי לראשו. הכנסתי את ידיי לשיערו ונשמתי עמוק. ״אתה הולך לעשות את מה שהיא אמרה שמעת אותי? אתה הולך לחיות.״ פקדתי עליו , הבחורה המסכנה, שקטנה ממני בשנה נפטרה, עקב המחלה הנוראית. והבקשה שלה מריאן הייתה שהוא יחייה, יחייה את החיים שהיא לא הצליחה לחיות. המחשבה הזאת גורמת לעוד דמעות לזלוג מעיניי בחופשיות.
הוא הנהן אל תוך חזי ומלמל, ״אני מבטיח. בתנאי שזה יהיה איתך״. הצמדתי את לחיי למצחו ועצמתי את עיניי בעצב. מבטיחה בליבי לנערה המסכנה שאני אעשה את כל יכולתי בשביל להגשים את מה שביקשה. אני אחזיק את ריאן בשתי ידיי ואגרום לו לחיות את החיים שמגיעים לו.

__________
______________

היי בנות, פרק קצר , אני יודעת. אך אותי הוא ריגש.
מקווה שאהבתן❤️