My Prisoner

פרק 21

עוד פרק כי אני אוהבת אותכן❤️
תהנו!

נקודת מבט ריאן:

שבוע. שבוע עבר מאז שהיא נעדרת. שבוע שאני משתגע ומת מדאגה. הדבר האחרון שיש לי ממנה זה את הפתק הצהוב שהיה מונח בכרית שבו היא ישנה- ביום שנעלמה.
אני זוכר שהתעצבנתי שלא ראיתי אותה בבוקר לידי, רציתי אותה לידי אחרי הערב שעברנו יחד.. מיד אחרי שראיתי את הפתק התקשרתי אליה שוב ושוב. עשרות פעמים. היא לא ענתה. התקשרתי לליאם והוא אמר שגם הוא מנסה להשיג אותה אך לא מצליח. אני זוכר שהרגשתי גוש גדול מתווצר בין ריאותי. מיום ליום בשבוע הזה הגוש רק גדל.
ליאם חושד שקרה לה מה שקרה עם סמואל, שאלה אותם אנשים. הרי הם הפלילו אותי, והם בטח יודעים שאני כבר מחוץ לכלא זמן מה. הם בטח הגיעו אליה והמחשבה על כך גורמת לנישמתי לעצור. אני לא יודע מה אעשה עם עצמי אם היא תעדר לזמן רב כל כך כמו סמואל, על הלב שלי הייתה אבן ענקית כשסמואל נעלם, ועכשיו הוסיפו עוד אבן ענקית פי שניים.
אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש אבוד.

״ריאן״ ליאם קרא לי בזמן שישבתי עם הראש בין ידיי בתחנת המשטרה. הרמתי אליו את מבטי.
הוא נאנח. ״העיניים שלך נפוחות והפנים שלך החסירו את צבעם, לך הביתה לישון. אתה פה כבר כמה ימים. אתה זקוק למנוח-״ ״אני לא רוצה מנוחה! אני רוצה את בלונדה פה איתי עכשיו! אותה ואת סמו! אני לא מסוגל לישון כי בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני מדמיין כמה שהיא סובלת. אני לא יכול לעמוד בזה יותר!!״ צעקתי על ליאם כשדמעות יורדות מעיניי. ״ואתה חושב שלי קל?! היא פאקינג אחיינית שלי! אבל אני צריך להיות חזק , בשביל כריס בשביל ההורים שלה ובשביל דון שמעבד שליטה כל שניה! אני מת לבכות אבל לא יכול! אני צריך שתשאר חזק איתי! רק אתה מכיר את האנשים האלה, רק אתה יכול לעזור! בבקשה לך לישון ותחזור לכאן שפוי. אנחנו לא נוכל למצוא אותם בלעדייך.״ הוא לחש את המשפט האחרון וצנח לכיסא שלידי. הוא העביר את ידו בפניו והביט בי ביאוש. ניגבתי את דמעותיי וקמתי. נשמתי נשימה עמוקה. ליאם צודק, רק אני יכול לעזור. אבל לחשוב שאני אלך לישון עכשיו כשאני יודע שבשעות האלו ממש האישה שלי והחבר הכי טוב שלי סובלים זה לא מקובל. אני לא יכול לעשות את זה.
״אני שפוי ליאם. אני מבטיח. בוא נגלה איפה הם.״ אמרתי והתקדמתי אל החדר שבו היו כל התכנונים, החשדות, הקצי חוט.
נכנסתי לחדר, תמונות רבות נמצאות על השולחן והקירות. נאנחתי. אני אמצא אותם. אני חייב.
ליאם נכנס מיד אחריי אל תוך החדר וסגר אותו.

״אתה חוקר?״ שאלתי את ליאם כשראיתי שאף אחד אחר לא נכנס. הוא הביט בי לכמה רגעים והשפיל את ראשו לתמונות.
״כבר שכחת שהייתי חוקר? אחרי שהתקבלתי לחוקר במשטרה החלטתי שאני רוצה להיות מנהל בית סוער. לשמור על כל הבני זונות שנמצאים בפנים.״ הוא אמר וגיחכתי ״אתה אף פעם לא מסתפק בקצת.״ אמרתי וחיוך צדדי הופיע על שפתיו.
דלת החדר נפתחה בתנופה. ״נו? מצאתם משהו?״ שאל ניק, אחיו של סמואל והחבר הכי טוב שליאם. כוס קפה בידו וגם הוא נראה כאילו הוא לא ישן לילות.
״אנחנו מנסים״ אמרתי לניק שלגם מהקפה. הוא הנהן והתקדם לליאם.
״יש לנו קצה חוט כלשהו?״ שאל.
״ריאן אמר שהאנשים היחידים שהם מסוכסכים איתם הם משפחת סטארלס״ אמר ליאם וניק נעץ בי את מבטו ״המאפיה?״ שאל והנהנתי.
״איך לעזאזל הגעתם למאפיה?!״ ניק התפרץ בזעם. אני מבין אותו. אח שלו חטוף. אני רוצה לתקוע לעצמי סכין בחזה מהאשמה.
״זה לא משנה עכשיו ניק, הדבר היחיד שחשוב הוא למצוא אותם.״ ליאם אמר ברוגע, אך אני רואה שהוא מתאפק לא להתפרץ גם כן.
״סמו נעדר כבר מעל לחצי שנה. אנחנו בכלל לא יודעים אם הוא חי. אנחנו גם לא יודעים אם אליסון חיה!״ הוא אמר והרגשתי שדבריו הכו בי , נפלתי על הכיסא שמאחורי בחוזקה והרמתי את ידיי לפניי. נשמתי בכבדות. היא חיה. הם חיים. הם חייבים להיות בחיים. הרגשתי שאני עומד להתפרק שוב. אך לפני שזה קרה שמעתי את קולה של כריס, חברתה של אליסון. הרמתי את ראשי אליה.
״היא חיה. וגם הוא חי. אני מרגישה את זה. אל תתעסקו עם אינטואיציה נשית.״ היא אמרה וחיבקה את זרועו של ליאם, הוא נישק לראשה.
העיניים שלה נפוחות מאוד, השיער האדום שלה פרוע , זה נראה כאילו היא לא הסתרקה ימים.
הסטתי את מבטי לעבר הדלת. דון עמד שם. הוא באמת נראה נורא. הוא נראה כאילו הוא עומד להתמוטט בכל רגע.
״גיליתם איפה היא?״ הוא לחש בקול צרוד והתקדם אליי. הנדתי את ראשי בשלילה. הוא נאנח. ״אתה חושב שהיא בסדר?״ הוא שאל והתיישב לידי. ״אני לא יודע. אבל היא חיה אני בטוח בזה.״ אמרתי בשקט ובבטחון.

״אלנה מתחתנת בסוף?״ פלטתי מפי. באותו היום כשהייתי אצל סבתא שלי - מנהלת בית הספר, הקשבתי לשיחה שהייתה בין אלנה המזכירה לאליסון, בזמן שסבתא שלי דיברה בטלפון עם איזשהו מנכל. לפי מה שהבנתי היה בינה לבין דון משהו בעבר, והיא עומדת להתחתן.
דון הביט בי בהפתעה ומיד עיניו הפכו לעצובות שוב. ״איך אתה יודע?״ שאל והשפיל את ראשו. ״שמעתי את אלנה ואת בלונד-אליסון מדברות״ אמרתי בשקט. הוא נאנח. ״היא רוצה לשמח את ההורים שלה. היא לא מוכנה להקשיב לי״ הוא אמר ביאוש. ״אל תתיאש. תלחם. כל עוד אתה יכול. למצוא אישה שאתה אוהב זה נס. אני חשבתי שזה לא יקרה לי לעולם. ותראה אותי עכשיו, אני מאוהב עד מעל הראש באחותך״ אמרתי בחיוך קטן. הוא חייך והנהן. ״תגיד, אתה לא חושב שאנחנו מדברים יותר מדי בזמן שאנחנו אמורים למצוא את אחותי שאתה מאוהב בה עד מעל הראש?״ הוא שאל בגבות מכווצות.

קמנו שנינו בתנופה והתקדמנו אל ליאם והאחרים. ״סיימתם את שיחת הנפש?״ זרק ניק. ״שתוק ניק״ אמרתי לו והסטתי את מבטי לליאם. ״בוא נתחיל מההתחלה״ אמרתי.
״אנחנו יודעים בוודאות שאלה משפחת סטארלס, אלה האנשים המסוכנים היחידים שאני וסמואל התעסקנו איתם.״ אמרתי וכולם הנהנו. ״אני וסמואל עשינו בשבילם כמה עבודות בשביל כסף, אבל אלה לא עבודות כמו חטיפות או סיכון של חיי אדם. זה היה יותר בסגנון של גניבת רכבים, ועוד כמה דברים כאלה.״ הסברתי לליאם.
״אלה אנשים מסוכנים שאם אומרים להם ׳לא׳ הם מסוגלים להכל. ואני וסמואל אמרנו להם לא בגלל שלא היינו צריכים את העסק שלהם יותר. אותי כנראה הם בחרו להפליל ולהכניס לכלא, ואת סמואל לחטוף. הם רוצים שנסבול.״
אמרתי. הפסקתי לעבוד אצלם בגלל שההורים שלי גילו. ולהורים שלי יש כסף. הרבה. הם קנו לי דירה והבטיחו שיתנו לי הכל עד שאלמד ואמצע עבודה מסודרת. בהתחלה כמובן שסירבתי. לא רציתי לתת להורים שלי לבזבז עליי את מה שהם מרוויחים. אבל אמא שלי התחננה בפניי ובכתה על כך שהיא לא מוכנה שלעוד ילד שלה יקרה משהו,- כי אחותי סובלת בגלל המחלה הארורה. בסופו של דבר הסכמתי והתחלתי ללמוד משפטים. אירוני נכון? ׳פושע׳ כמוני לומד משפטים. זה מה שסמואל רצה, ואני וסמואל תמיד היינו ביחד בהכל.
״אז מה נעשה? אנחנו יודעם מה המקומות שהם הם מחביאים את החטופים שלהם?״ שאל דון וקטע את מחשבותיי.
״יש לי כמה תמונות של מקומות שהמשטרה עלתה עליהם וצילמה אותם מהשמיים. ריאן אני צריך שתסתכל בתמונות ותגיד אם משהו מוכר לך״ הוא אמר וזרק אליי תקייה כחולה.
פתחתי את התקייה והבטתי בתמונות. דיפדפתי תמונה, ועוד תמונה. שאני בטוח שהם לא מחביאים שם את סמואל ואליסון. האנשים האלה יודעים שיש לנו קשר לליאם מנדוסה ושהוא מנהל בית הסוער. הם גילו זאת אחרי שהודענו להם שאנחנו מפסיקים לעבוד אצלם. הם בחיים לא יסתכנו בלשים אותם במקום שיש בו אנשים. אני בטוח שהם במקום נטוש רחוק מהעיר. אני בטוח גם שהאנשים שהביאו אותם לשם מגיעים לשם פעם אחת ביום כדי לתת להם אוכל ומים , ונעלמים לשאר היום. הם לא ירצו להסתכן.
דיפדפתי בתמונות עד שעצרתי על תמונה אחת, האחרונה בתקייה. מבנה קטן נטוש היה באמצע עצים ושיחים ומסיביבו היה הכל ריק. רק קילומטרים של חול הקיפו את המקום. אני בטוח שהמקום הזה רחוק מהעיר. איך השוטרים מצאו את המקום הזה לעזאזל? אבל אני לא שואל שאלות. זרקתי את התקייה למרכז השולחן.
״הם פה. אני בטוח.״