My Prisoner

פרק 34

נקודת מבט ריאן:

הזריחה מופיעה בשמיים ואני עומד אל מול הדלת הגדולה והמוכרת כשאני מחזיק בידי הפצועה בכאב. לא רציתי ללכת לבית החולים למרות שניסו להכריח אותי ,אך זה לא חשוב לי עכשיו, זה לא רלוונטי, אני רק מחכה לראות אותה.
שלושה חודשים שהתחרפנתי, בכיתי, צעקתי, שברתי את כל מה שהיה בהישג ידי. רק בגלל שדמיינתי כמה היא סבלה עד עכשיו. אבל זה נגמר, הצלחנו להביס את סטארלס סוף סוף. בהתחלה כשרק נכנסנו לשטח שלהם ,הם שמו לב שמשהו חשוד , לכן לקח לנו חודשים עד שהצלחנו במשימה. את הבת של סטארלס לקחנו לבית החולים, אחרי כל הפציעות שגרם לה היא הייתה חייבת לראות רופא. היא הודתה לנו על כך.
אני מניח את ידי הימינית , זאת שלא נפגעה על ידית הדלת של הבית של אליסון. פתחתי אותה בתנופה ונכנסתי אל תוך הבית במהירות, רק רוצה שתהיה בין זרועותיי שוב. היא בטח עדיין כועסת עליי, שונאת אותי, אבל כבר אמרתי לה בהקלטה שציוותי על כיילוב לתת לה שאני אחזיר אותה אליי, אני אחזיר אותה והיא תהיה שלי שוב. אני נכנס לסלון ומביט סביב , רואה שהוא ריק, איפה כולם? ״ריאן?״ שמעתי קול שקט וצרוד קורא לי בהלם ומיהרתי להסתובב אל עבר הקול. כירס עומדת המומה בפתח הסלון כשדמעות מנצנצות בעיניה. אחרי שהבינה מה קורה היא רצה אליי וכרכה את זרועותיי סביבי בחוזקה. חייכתי חיוך קטן ונשקתי לראשה. ״או מיי גאד״ היא מלמלה אל תוך החזה שלי, מה שגרם לי להצמיד אותה אליי יותר. היא הביטה בי במבט שואל, מפוחד. ״הוא בחוץ״ חייכתי כשהבנתי שהמבט קשור לליאם, עיניה זרחו מיד והדמעות לא איחרו לבוא, היא השתחררה מאחיזתי ורצה ריצה מהירה החוצה. נשמתי עמוק, איפה בלונדה?
השפלתי את מבטי ביאוש והעברתי את ידי בשיער שהספיק לארוך לי מעט, כשהרמתי את מבטי בחזרה , הוריה של אליסון עמדו מולי בפה פעור ועיניים מלאות בהקלה. ״אתה.. אתה חי״ אביה של אליסון אומר בשפתיים רועדות ואמה מניחה את ידה על פיה בהלם. הם היו עצובים, מפוחדים, למה הם מפוחדים? אני פאקינג חי.
״קרה משהו?״ שאלתי במעט חשש בעקבות המבטים שלהם. הם העבירו בינהם מבטים חוששים ולזרו להביט בי. ״תגיד לו אתה״ לחשה אמה של אליסון לבן זוגה ברעד מבלי שרצתה שאשמע. אך יכולתי לשמוע. להגיד לי מה? ״להגיד לי מה?״ שאלתי והרגשתי איך ליבי מתחיל לפעום בקצר פי שלוש מהיר יותר בחזי.
הם המשיכו לבהות בי, לא ידעו כיצד לבשר לי את הבשורה. אך כשאביה של אליסון פתח את פיו, הרגשתי איך האדמה נעלמת מתחתיי, איך הדם הפסיק לזרום בורידיי, ואיך שבניין גדול נפל עליי. המילים מהדהדות בראשי, צועקות את המשפט בחוזקה.
״אליסון נמצאת בקליפורניה כבר שלושה חודשים״

***************
**************

נקודת מבט אליסון:

אני עומדת מול המראה כשהשמלה השחורה והקצרה צמודה לגופי. נעליים אדומות על רגליי. שיערי פזור בחופשיות על גבי , ופניי מאופרות בכבדות. אך זה לא משנה, לא משנה כמה איפור אשים על פניי, אף אחד לא יפספס את המבט השבור, הכאוב שעל פניי. מבט שתקוע על פניי כבר יותר משלושה חודשים. טוב לי פה, הסתדרתי די מהר, הבית שאני דון ואלנה נמצאים בו הוא הבית שהוריי קנו כשהיו צעירים, הם נהגו לבוא לקליפוניה די הרבה, ועם יש הרבה כסף, אז למה לא לקנות כבר בית? המחשבה הזאת גורמת לעיניי להתגלגל ולבחון אותי שוב.
אני שואלת את עצמי את אותה שאלה ששאלתי בכל דקה פנויה שהייתה לי בשלושה החודשים האלה. ריאן חי? הוא חזר? או שבישרו להורים שלי שהוא מת? ביקשתי מכולם שלא יספרו לי, אני לא רוצה לדעת, אני מפחדת לדעת. כי אם זה קרה, והוא לא יחזור כמו שהבטיח בהודעה קולית הזאת, אני אתנפץ לרסיסים קטנים. לא אוכל לסחוב את עצמי עוד. אני עוצמת את עיניי, הוא חייב לקיים את מה שהבטיח. הוא פשוט חייב. אני יודעת שכשיחזור הביתה ויראה שאני לא שם הוא ישנא אותי, אך זאת הייתה המטרה. בשביל זה טסתי לפה, בגלל שאני יודעת שאנחנו לא נחזור. אני לא אוכל לסמוך עליו שוב שלא יעזוב אותי לבד. ואם אני צריכה לגרום לו לשנוא אותי בשביל שהוא יבין זאת, אני אעשה את זה. אם הוא בכלל יחזור בחיים. דמעה קטנה נופלת על לחיי המאופרות בעקבות המחשבה הזאת.
פקחתי את עיניי מביטה בדמותי שוב ומלבישה מבט אטום על פניי, למדתי לעשות אותו בשלושה החודשים האלה, היה נמאס לי ששאלו אותי בכל פעם אם אני בסדר.
״את מוכנה?״ שאל דון ונכנס לחדר שלי. הבטתי לעברו והנהנתי. הוא הביט בי עם אותו מבט, שהביט בי בכל הימים ש״בילינו״ בקליפורניה. מבט דואג, עצוב. הוא דאג לי, הוא לא חשב שיראה אותי כך בחיים, הוא רגיל שאני צוחקת , שמחה ומרביצה לו, אך עכשיו אפילו אין לו כוח לריב איתו. אך במבטו היה עוד משהו, לא הצלחתי לפענח מה.
עיניי יורדות אל הפאלפון שלו שהיה בין אצבעותיו שמחזיקות בו בחוזקה. ״קרה משהו?״ שאלתי במעט דאגה. הוא כחכח בגרונו. ״לא, אלה רק היו אמא ואבא ששוב התלוננו על כך שפספסת את כל הבגרויות בבית הספר, אך עודדתי אותם שוב שאת תשלימי אותם כשנחזור״ הוא אמר והשפלתי את מבטי, ידעתי שזה לא הכל, שמאחורי המבט הזה יש עוד משהו, אך הנחתי לזה. רק הנהנתי ונשמתי עמוק. ״זזים?״ שאלתי ויצאתי מהחדר, דון בא בעקבותיי. אלנה לא נמצאת בסלון, היא יצאה כבר?
״אלי״ דון מלמל מאחוריי, והסתובבתי אליו במהירות, הבטתי בו בשאלה, המבט הזה לא נוטש את פניו. ״אני ואממ אלנה רבנו, היא יצאה בסערה מהבית, את יכולה להשאר פה כדי שאוכל לדבר איתה לרגע בחוץ?״ הוא שאל במלמול, הוא משקר. משהו קורה, אך אני לא מתייחסת. הם כנראה רוצים לעשות סקס במכונית כמו בפעם הקודמת.. לא? הנהנתי לעברו והתיישבתי על הספה. הוא בהה בי לכמה שניות ויצא מהבית בהיסוס. משהו קורה פה, מה קורה? למה הוא מתנהג כל כך מוזר?
הוריי נהגו להתקשר אל דון מדי יום, ולא הפסיקו לצעוק עליו על כך שהסכים לקחת אותי איתו לקליפורניה, כשידע שעוד לא סיימתי את לימודי. אך דון יודע שאני בחורה חכמה, שאני אוכל להשלים את הבגרויות בקלות ושהחומר לא ישכח ממוחי, הוא תמיד עודד אותם והרגיע אותם שהכל בסדר. הוא הסביר להם שאני עוד לא מוכנה לחזור, לא מוכנה להתמודד עם האמת, כי כולם ידעו שרוב הסיכויים שריאן ודוד שלי וסמואל שהספקתי לחבב אותו עד כאב ימותו. הם ידעו , גם כריס ידעה. אך היא לא הייתה מסוגלת לעזוב , גם כשהצעתי לה היא מיד הנידה את ראשה בשלילה.
אך היום כשהוריי התקשרו לדון הוא הגיב שונה, המבט לא היה אותו מבט. וזה הפחיד אותי למוות שזה אולי קשור איכשהו לריאן ולזה שהוא יכול להיות לא בחיים יותר.
אחרי כמה דקות שאני יושבת ובוהה בטלויזיה הכבויה , שדרך אגב זה הפך להיות תחביב שלי, נשמעה דפיקה בדלת. מה עכשיו? דון התחרט? או שאלנה כועסת מדי בכדי לדבר? או שהיא פשוט לא רוצה לשכב איתו במכונית?
הפסקתי לחשוב וקמתי מהספה, התקדמתי אל הדלת כשאני צועדת כמו דוגמנית מסלול על העקבים שלי ופותחת אותה בתנופה.

ליבי צנח בשניה, נשימתי עצרה , והלב שהיה כבוי בכל הזמן הזה פעם בחוזקה עד שהרגשתי שהוא עלול לקפוץ מהחזה שלי וליפול בכל מדרגות הבניין. זה לא יכול להיות, אני מדמיינת, זאת רק הזיה. זה לא הגיוני שאני רואה בפתח הבית שלי בקליפורניה את , ריאן.

__________
______________

אז בגלל שלא הפסקתן להגיב ולשכנע אותי להעלות עוד פרק הנה זה. אין מילים לתאר כמה אני אוהבת אותכן!
מקווה שאהבתן!