My Prisoner

פרק 11

דפיקות חזקות נשמעות על הדלת ואני מנגבת את דמעותיי במהירות. ״לך מפה!!״ אמרתי בקול שבור כשאני מניחה שזה ריאן.
״אלי הכל בסדר?״ שמעתי את קולו של דון וקמתי במהירות מהרצפה.
פתחתי את הדלת והוא עמד מולי עם מבט דואג אחרי שראה את פניי.
הוא לבוש בחולצה מכופתרת לבנה ששלושת הכפתורים הראשונים פתוחים וגינס שחור. איפה הוא היה ? ״איפה היית?״ שאלתי בקול רועד מהבכי שלא עובר. ״במסיבה. מה לעזאזל קרה לך?״ שאל ונכנס לחדר במהירות , נעלתי את הדלת ורצתי לתוך החזה שלו. אני כל כך צריכה את החיבוק שלו עכשיו.
״אני שונאת אותו״ אמרתי בכעס ובכי אל תוך החזה שלו ״את מי?״ שאל וליטף את שיערי ״את ריאן״ אמרתי בשקט ויצאתי מהחיבוק שלו, התקדמתי למיטה ונשכבתי על הבטן. ״מה הוא עשה?״ דון שאל בכעס והתיישב על המיטה לידי. ״הוא כל הזמן מאכזב אותי ופוגע בי. רגע אחד הוא גורם לי לצחוק ובשניה אחרי לבכות. אני שונאת אותו!״ אמרתי ביאוש ועצמתי חזק את עיניי. ״בן זונה מסריח. אבל ככה זה , תמיד הבן אדם שאת חושבת שאת מכירה יכול להראות לך צדדים מכוערים בו שאפילו לא ידעת שהם קיימים. ככה זה אצלנו במשפחה , אנחנו מתאהבים באנשים הלא נכונים.״ הוא אומר בעצב , הוא מדבר עליי או על עצמו? ״מה קרה?״ שאלתי בדאגה והוא הביט בי בעיניים נוצצות , כאילו עוד שניה הוא עומד לבכות. הוא נענע בראשו והניח את ידיו על עיניו. ״דון?״ אמרתי בדאגה והתיישבתי ״אל תשמור את זה לעצמך.. תספר לי״ אמרתי וליטפתי את החזה שלו ״אסור לך לספר על זה לאף אחד״ הוא אמר והנהנתי. 

״את זוכרת את אלנה?״ הוא שאל והביט אל השמים השחורים של הלילה דרך החלון ״אחות של לוק? החבר הכי טוב שלך?״ שאלתי בניסיון להבין ״כן..״ הוא אמר בעצב ומיד המשיך ״חגגתי יום הולדת 17, פה בבית זוכרת?״ הוא שאל והנאנחתי ״הכרחת אותי להתלבש כמו נזירה. איך אפשר לשכוח״ אמרתי והוא צחקק. לדון תמיד היה אכפת מה אני לובשת. וזה היה מחרפן אותי לפעמים. אבל לפעמים זה כיך לדעת שלמישהו אכפת ממני.

״שם הכרתי אותה בפעם הראשונה. היא הייתה רק בת 16. נערה תמימה שלא מבינה כלום מהחיים שלה.. לוק היה חייב להביא אותה כי הוא לא רצה להשאיר אותה לבד בבית. תמיד הייתה לו דאגה לא מוסברת אליה.. למרות שאני מבין אותו , גם אני דואג לך כל הזמן.״ הוא אמר והביט בי, חייכתי חיוך קטן וחיבקתי את זרועו. ״ומה קרה בינכם?״ שאלתי סקרנית לגבי הסיפור , הוא נאנח בעצב. ״התאהבתי בה. הכחשתי את זה בהתלחה, התמימות שלה הייתה משגעת אותי. הקול העדין שלה, השיער השחור והחיוך הבשיין הזה. היא תמיד חשבה שהכל ורוד בעולם, היא תמיד אמרה, בוא נחייה ויקרה מה שצריך לקרות. וזה מה שעשינו , היינו ביחד , היינו ביחד חצי שנה. אף אחד לא ידע , הסתרנו את זה מכולם. אפילו ממך. פחדנו כל כך לאבד את מה שהיה לנו. הייתי הפעם הראשונה שלה בהכל. הנשיקה הראשונה.. הסקס הראשון.. האהבה הראשונה.. אני לא יכול לתאר לך במילים כמה אהבתי אותה אלי.. היא הייתה אהבת חיי.״ הוא אמר ודמעה ירדה מעיניו. הלב שלי פועם כמו משוגע. בחיים לא חשבתי שאני אראה את אחי הגדול במצב הזה. הוא היה מאוהב? אני חשבתי שהוא יצא כל יום ללוק. זה לפחות מה שהוא אמר לי. אבל כנראה הוא היה איתה. אני לא מאמינה..
״היא אהבה את השם המלא שלי. היא קראה לי רק ברנדון. בחיים לא שמעתי את השם דון מפיה.״ ״בגלל זה אתה שונא את השם שלך?״ שאלתי המומה ״אני לא שונא אותו. אבל כשאני שומע אותו אני נזכר בה.״ הוא אמר ונשם נשימה עמוקה . אחרי כמה רגעים של שקט הוא פתח את פיו ״יום אחד ההורים שלה קראו לה לסלון, הייתי בבית שלהם עם לוק. עמדתי במבטח ושמעתי הכל. הם אמרו שחבר שלהם והבן שלו באים לגור בעיר. הם רצו שהיא תהיה עם הבן שלו כי המשפחה שלו טובה ויש להם הרבה כסף. ההורים שלה תמיד רצו שהיא תהיה עם מישהו שהם רוצים שהיא תהיה איתו״ הוא אמר ולקח לי זמן להבין את המשפט האחרון. אחרי שהבנתי ליטפתי את פניו ״הם החליטו בשבילה?״ שאלתי בכאב. על אלנה. זה כואב שאין לך את חופש הבחירה עם מי לחיות כל חייך.
הוא הנהן. ״והכי גרוע שהיא אפילו לא התנגדה. היא אמרה להם כן.״ הוא אמר ועוד דמעה ירדה במורד לחייו. ״אני מצטערת..״ אמרתי בצער , זה לא מגיע לו. דון הוא בן אדם מקסים. מגיע לו להיות מאושר.