My Prisoner

פרק 6

״די״ אמרתי ויצאתי מזרועותיו של ריאן , ״מה קורה לך בלונדה? לא יכול להיות שאת בוכה ככה רק בגלל מליסה ובגללי.. קרה משהו?״ הוא שאל , ואני לא ידעתי מה לענות לו. איך אני אמורה לספר לו את מה שקרה בבית הספר? איך אני אראה את הפרצוף שלי שוב שם? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
למה שון עשה את זה?!
הדמעות שוב זולגות על פניי ואני מרגישה את גופי רועד וזה לא מקור אלא מפחד ממה שהולך לקרות. ״היי, מה יש לך?״ ריאן אמר בקול מפוחד והחזיק בפניי, מבטו נראה כאילו הוא רואה רוח, ואני לא מרגישה אוויר חודר לראותיי. ״היי בלונדה תנשמי״ הוא אומר בפחד ומתקרב אליי , האוויר לא חודר ואני מתחילה לראות נקודות שחורות סביב החדר ״אליסון תנשמי אליסון!״ הוא צועק ומחזיק חזק בפניי , אני מאבדת תחושה בגופי, ריאן ממהר להשכיב אותי על המיטה. ״ליאם!!״ שמעתי את ריאן צועק אך לא היה לו מענה מליאם, הוא לא נמצא בבית.
מבטי נעול על התקרה , אני נאבקת לטיפת אוויר אך אני לא מצליחה לנשום, לפתע אני מרגישה את שפתיו של ריאן על שפתיי, הוא מכניס אוויר לראותיי דרכו, הוא עושה זאת שוב ואני מרגישה את נשמתי חוזרת לאט. ״יופי תנשמי בלונדה בבקשה״ הוא אמר, יותר נכון התחנן שאני אנשום. עשיתי כדבריו ונשמתי , בהתחלה לאט ולאחר כמה דקות נשמתי חזרה להיות תקינה.

״אל תספר לליאם בבקשה״ אני מתחננת לריאן שמביט בי מודאג. ״איך אני לא אספר לו בלונדה? לשניה חשבתי שאת עומדת למות בזרועות שלי, יש לך מושג איך הפחדת אותי?״ הוא אמר במבט מפוחד, הוא החזיק חזק בידי ״אני יודעת אני רק נכנסתי לפאניקה אני..״ השפלתי את ראשי ובכיתי אל תוך כפות ידיי. ״מה קרה אליסון? למה את נכנסת לפאניקה?״ הוא שאל ומיד פלטתי ״שון..״ מבטו השתנה למבט מפחיד , הוא כועס ״הילד שרבת איתו בכניסה לבית?״ הוא שאל בשיניים חורקות והנהנתי ״מה הוא עשה הזין הקטן הזה?״ הוא שאל כועס ״הוא.. הוא״ ניסיתי להגיד, בלעתי את רוקי והבטתי וריאן ״הוא הדביק בכל קירות בית הספר תמונות שלי בהלבשה תחתונה״.

אני חושבת שאני לא אשכח את מבטו לעולם, יש לו מבט של רצח על הפנים, הוא כועס, הוא מאוד כועס. ״הוא עשה מה?״ הוא שאל וקם על רגליו במהירות ״ריאן!״ קמתי אחריו והחזקתי בידו ״לאן אתה הולך?״ שאלתי אותו מפוחדת מעט ״להרוג אותו״ הוא אמר ופחד התווצר בי, אבל לא על שון, על ריאן , הוא הביט בי במבט כועס ״את מפחדת שיקרה לו משהו? אחרי מה שהוא עשה?״ הוא שאל , לעזאזל הוא חושב שאני מפחדת על שון ״לא לא, אני לא מפחדת עליו אני מפחדת שיקרה לך משהו.. אתה לא יכול לצאת מהבית אתה תכנס לכלא שוב..״ אמרתי ומבט מבולבל עלה על פניו ״לפני רגע אמרת לי לגרש את מליסה מהבית ושלא אכפת לך אם אכנס לכלא..״ הוא אמר ״אני יודעת.. אני באמת רוצה שמליסה תלך ,אני לא יכולה לסבול אותה. ולמרות שאתה מכאיב לי יותר ממליסה ליאם עשה מאמצים רבים כדי שתצא מהכלא הזה, אני לא יכולה לתת לך ללכת״ אמרתי, שיקרתי.. אני לא רוצה שהוא ילך כי אני באמת דואגת לו, אני שונאת את עצמי על זה, הוא כפוי טובה ולפני רגע הוא הכאיב לי פיזית, איך אני עדיין דואגת לו?
״אז זה רק זה? אכפת לך רק בגלל ליאם?״ הוא שאל ומבט מאוכזב עלה על פניו. השפלתי את ראשי והבטתי בציפורניי, הרגשתי את ידו של ריאן על הסנטר שלי והוא הרים את ראשי, ״זה רק בגלל ליאם בלונדה?״ הוא שאל, אני מרגישה את נשימותיו על שפתיי, הפנים שלנו מאוד קרובים אחד לשני, סנטינטרים ספורים מפרידים בין שפתינו , ״מה אתה עושה?״ לחשתי אליו והבטתי אל תוך עיניו הכחולות שמלאות בתשוקה ״את מה שרציתי לעשות מהפעם הראשונה שראיתי אותך״ הוא התקדם אל פניי ״ריאן לא״ אמרתי שניה לפני שפתיו פגשו בשפתיי ״למה לא?״ הוא שאל מאוכזב , אני לא יכולה לתת לזה לקרות , יש לו את מליסה ובנוסף הוא פוגע בי. הקשר שלנו לא עושה לי טוב. ״כי לא. בבקשה״ אני כמעט מתחננת אליו. הוא צוחק צחוק מר ומתרחק ממני ״את מאוהבת בשון הזה? זה העיניין?״ הוא שאל כועס , אין לי ברירה , אני חייבת להגיד את זה. ״כן״ אמרתי בשקט אך אני בטוחה שהוא שמע. הוא הנהן בזלזול והביט בי , עיניו הכחולות היו הפכו לכחול כהה ויפה , ״את מאוהבת בו אחרי מה שהוא עשה?״ שתקתי. הוא מאוכזב אני מרגישה את זה. ״אני לא מבינה אותך , יש לך את מליסה״ אמרתי , למה הוא כל כך רצה לנשק אותי? למה מפריע לו שאמרתי שאני מאוהבת בשון? ״מליסה ואני הרבה שנים ביחד. אבל אף אחת לא גרמה לי להרגיש את מה שאני מרגיש כשאת מביטה בי, כשאת קרובה אליי.״ הוא אמר ועיניי נפקחו לרווחה , מה הוא אמר עכשיו? ״מה?״ שאלתי בקול רועד ״את שמעת אותי בלונדה״ אמר והתקדם אליי ״ריאן..״ אמרתי בקול חלש , הוא הניח את שתי ידיו על פניי והביט בי, נשארנו ככה כמה רגעים ארוכים עד שהוא פתח את פיו. ״איך את מאוהבת בו אחרי מה שהוא עשה לך?״ הוא שאל , עיניו הכחולות מביטות בי וגורמות לגופי לרעוד, הבטן שלי כואבת מהלחץ ואני לא מצליחה להוציא מילה מפי. ״למה את משקרת לי? אני יודע שאת לא אוהבת אותו. יותר מזה אני יודע שאת שונאת אותו. למה את משקרת לי?״ הוא שאל ואני לא האמנתי למה שעשיתי שניה אחריי. גופו קפא וגופי רועד , כל מה שאני מרגישה שאת שפתיי צמודות לשפתיו החמות, התנתקתי ממנו והוא הביט בי מופתע ״אני מצטע-״ הוא קטע אותי בכך שהצמיד את שפתינו שוב בחוזקה. הוא החזיק בראשי והעמיק את הנשיקה. אחזתי חזק בחולצתו וקירבתי אותו אליי . בטני התהפכה כאשר הרגשתי את לשונו בתוך פי, נאנחתי והצמדתי אותו אליי אפילו יותר, בחיים לא חוויתי נשיקה כל כך סוערת.

״ריאן״ אמרתי והתנתקתי ממנו במהירות , צעדתי כמה צעדים אחורה ושמתי את ידי על פי. ״מה קרה בלונדה?״ הוא שאל מתנשף אחרי הנשיקה שחלקנו. ״אנחנו לא יכולים״ אמרתי והפנתי את גבי אליו ״למה לא?״ הוא שאל ,הרגשתי שהוא מתקרב אליי והסתובבתי ״כי ככה , יש לך חברה!״ צעקתי ומיד הוספתי ״זה רק חשק שיש לך אליי , שיעבור עוד מעט״ אמרתי ומבטו הפך לכועס ״זה לא חשק שיעבור עוד מעט! תפסיקי לדבר שטויות!״ הוא צעק, עיניו פרועות ולסטו הדוקה , זה נראה כאילו הוא הולך לשבור את כל החדר.
״ריאן לך בבקשה..״ אני מתחננת אליו , אני לא מעוניינת להמשיך את השיחה הזאת. אני לא רוצה שהלב שלי ישבר עוד פעם. ואני יודעת שעם ריאן זה יקרה.. סביר להניח שהוא יפגע בי.
הוא גיחך בזלזול , ניער את ראשו ויצא מהחדר.
עצמתי את עיניי בחוזקה והתיישבתי על המיטה, אני מרגישה אבודה.

***********

התיישבתי על הספה בסלון אחרי שאכלתי את האוכל הטעים של חואנה, לא היה לי תאבון אליו אבל חואנה הכריחה אותי וסיים הכל.
שלושה ימים עברו מאז מה ששון עשה , לא הלכתי לבית הספר , הפחד מילא את גופי ושיתק אותי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה.
המועקה שיושבת לי על החזה לא עוברת. כולם ראו את הגוף שלי. נכון לא ערומה אבל עם חזייה ותחתונים. אני מנסה להתעודד , מנסה לחשוב שזה כמו בגד ים.. אך זה לא עוזר לי. כולם צוחקים עליי ושולחים לי הודעות סוטות, כמה קל לצחוק על הילדה הכי מקובלת בבית הספר.
אלה מהימים שהייתי רוצה להיות מהבנות הפשוטות שקוראות ספרים , שיש להן חיים נורמליים בלי שאנשים יתעניינו במה שהן לובשות או אוכלות. אני רק רוצה להיות חופשיה.
אני נאנחת בכבדות ומחבקת את ברכיי. שון קיבל מה שהוא רצה. הוא רצה לשבור אותי , להביך אותי בדיוק כמו פעם. והוא הצליח. אבל זה נגמר, מחר אני אלך לבית הספר, ואראה לכולם מי זאת אליסון מנדוסה.

ליאם נכנס לסלון , אחריו ריאן ומליסה , על פניהם מבט לא ברור.. מליסה לא הייתה אמורה ללכת? אני גירשתי אותה מפה לעזאזל! ליאם התיישב לידי וריאן ובת זוגתו התיישבו בספה ממול. ״קרה משהו?״ שאלתי מבולבלת , המצב קצת מלחיץ אותי. ״ריאן אמר לי לפני שלושה ימים שגירשת את מליסה מהבית״ ליאם אמר והבטתי בריאן במבט מזלזל, ״כן עשיתי את זה. מה היא עדיין עושה פה?״ אמרתי באדישות, ליאם נאנח. ״סתמי את הפה מטומטמת״ מליסה צעקה וגרמה לדמי לרתוח. ״מליסה!״ ליאם צעק אל עברה ״מה אתה רוצה?! מי היא בכלל שהיא תגרש אותי מפה?!״ מליסה צועקת שוב ״זה הבית שלה! ואת תכבדי אותה פה או שהפעם אני אגרש אותך!״ ליאם צועק עליה שוב , מליסה שתקה ופערה את עיניה , ריאן לא דיבר והביט בי במבט בלתי ניתן לפענוח , אני מנסה להשאר רגועה, נמאס לי לבכות.. אני משפילה את ראשי ביאוש ומביטה בכפות רגליי היחפות. אם אמא שלי תראה אותי יחפה בבית באמצע היום היא תתעלף.. לפעמים נמאס לי מהחוקים ההזויים שלה.
״אליסון? את מקשיבה לי?״ ליאם פונה אליי ואני מביטה בו , ״מה?״ שאלתי והוא נאנח ״ביקשתי שתתני למליסה עוד הזדמנות, היא לא תדבר אלייך ככה יותר בסדר?״ אני מגלגלת עיניים , ״נמאס לי ליאם. למה אני תמיד צריכה להתחשב בכולם? , אף אחד לא יכול להבין אותי? אני לא רוצה לראות אותה יותר ליאם , אני סיימתי להיות נחמדה לכולם.״ אמרתי כשדמעות ממלאות את עיניי ״אם תפסיקי להיות נחמדה את תפסיקי להיות הבחורה שלי״ גופי קפא, אני מדמיינת? זה הקול שלו? , זה הקול שלו! ליאם מליסה וריאן מסתכלים אל מי שעומד מאוחריי, אני יודעת מי זה, אני לעולם לא אשכח את קולו, אני לעולם לא אשכח שהוא נהג לקרוא לי ׳הבחורה שלו׳ , אני לעולם לא אשכח את דון.