My Prisoner

אפילוג

״אני לא מבין למה את רוצה שאני אעשה את זה!״  ריאן צועק ומניף את ידיו ביאוש אחרי אלפיי נסיונות.
״אני רוצה שאתה תעשה! אתה בחיים לא עושה לי!״ היא צועקת עליו בחזרה , מפנה את גבה אליו ושילבה את ידיה. ריאן הרים את מבטו המיואש אליי והביט בי בהתחננות. אני מנענעת את ראשי ומצחקקת מעט. ״מצחיק אותך המצב שלי אה?״ הוא אומר ורומז במבטו את המילים ׳חכי חכי׳. אני מצחקקת אפילו יותר.
״זאת רק צמה ריאן! מה הבעיה לעשות צמה?!״ אני צועקת וצוחקת יחדיו. אני מנגבת דמעות צחוק ומביטה על עיניה הכחולות והמשועשעות, שזהות כמו שתי טיפות מילים לשלו.
ריאן נאנח בכבדות וביאוש והחזיק בכתפיה כדי שלייצב אותה מולו. הוא החזיק בשיערה הבלונדיני שהגיע לה עד סוף מותניה- תמיד נמנעתי מלגזור לה אותו, זה היה די מפתיע שהיא רק בת ארבע ויש לה שיער באורך שכזה.
״קדימה אבא אתה יכול!״ היא קוראת בעידוד ומחייכת חיוך רחב חושף שיניים לבנות וקטנות.

אחרי עוד שתי ניסיונות הוא מצליח, קולע לה צמה ארוכה ובלונדינית על ראשה, כמעט מושלמת. אפילו יותר יפה מהצמות שלי.
ריאן, שנראה כמו מי שזכה בפרס נובל , מרים אותה לאוויר וצועק באושר. היא צוחקת בזרועותיו וממלמלת ״ידעתי שתצליח!״.
״ריאן אני צריך לדבר איתך דקה״ סמואל נכנס לסלון הבית שלי ושל ריאן, ומעביר את ידו בשיערו הקצר. אני עדיין לא מאמינה שהוא סיפר את כל השיער הארוך שהיה לו. הוא אמר שזה כבר התחיל להציק לו יותר מדי. אך זה לא משנה מה סמואל יעשה, הוא עדיין ישאר חתיך בצורה מדהימה.
״היי יפייפיה קטנה!״ הוא צועק לעברה והיא ממהרת לרוץ אל תוך זרועותיו. הוא מרים אותה למעלה כשהיא פורצת בצחוק מתגלגל וקטן שגורם לי לחייך מרוב אהבה אליה.
״אבא אמר שאתה אדיוט!״ היא צועקת בקול צווחני שאני אוהבת לסמואל שממקד את מבטו הזועם בזיוף לריאן. ריאן גירד את עורפו בזמן שהיא עדיין צוחקת צחוק מתגלגל ואמיתי.
״אני מאוד פגוע שכך את מלשינה על מלודי.״
מלודי.
אני עדיין זוכרת את היום בו היא נולדה, אחרי שפקחה את עיניה וחייכה את החיוך הראשון שלה. זה היה אותו חיוך, היא ירשה אותו ממנה. אני זוכרת שריאן התחנן אליי במבטו, התחנן ללא מילים, שנקרא לה בשמה. כמובן שאפילו לא חשבתי על לסרב, זה היה חשוב מאוד לריאן, מעבר לכך שמלודי הוא שם יפייפה.

אחרי שבראשי מתרוצצים הזכרונות היפים האלו , אני שמה לב שהם עדיין רבים, כמובן לא באמת, הם עושים את ההצגה הזאת בשבילה. אני מצחקקת.
״בואי מלודי, תתני לגברים החשובים האלה לדבר״ אמרתי והושטתי את ידיי אליה. היא נשקה לסמואל ללחי ומיהרה לרוץ אליי ולהתיישב לידי על הספה.
ריאן חייך התקרב אליי נשק לשפתיי בעדינות וחייך חיוך קטן , כובש ואוהב. לאחר כמה שניות שבהה בי באהבה, כפי שעושה כמעט כל הזמן, הוא התקדם עם סמואל אל עבר חדרו.

אני וריאן החלטנו שאנחנו רוצים לגור בדירה, ושבית ענק כמו שהיה לנו בעבר לא בא בחשבון. רצינו להרגיש את המשפחתיות, את הקרבה, לא רצינו סלון גדול ומדרגות בבית. רק רצינו להיות קרובים אחד לשני. כמובן שהדירה רחבה וגדולה, ושהנוף שמבעד למרפסת הגדולה שבסלון הוא עוצר נשימה. אך עדיין, אני שמחה שאין לנו שלושים חדרים בבית, כי רק ארבעה חדרי שינה זה מספיק.
״אמא תפסיקי להאכיל אותו תראי איזה בטן גדולה יש לו!״ מלודי אומרת בקולה הקטן והצווחני, ומצביעה אל התינוק בן החצי שנה שבדיי, בקבוק חלב צמוד לשפתיו, ועיניו הירוקות פתוחות ומרוכזות בי.
״אין לו בטן גדולה! הוא פשוט רעב כל הזמן״ אני אומרת לה בחיוך ומורידה את מבטי אל עבר הבן שלי, ריי. חייכתי חיוך קטן כשראיתי שהוא מתחיל לעצום את עיניו ולהרדם. אחרי כל היום הזה, שלא הפסיק לבכות, אני שמחה שהוא מתחיל להרגע.