My Prisoner

פרק 32

שכנעתן אותי והנה כמו שהבטחתי פרק שני היום! אוהבת אותכן ומעריכה עד אין סוף❤️
תהנו!

אני מתמקמת בנוחות במיטה הענקית בחדר של ריאן בבית של ההורים שלו. שמחתי שהוא בישר לי שהוא דיבר עם אמא שלו והבטיח לה שישאר פה כמה ימים. הוא התחנן בפניי שאשאר איתו ואני לא הבנתי למה לעזאזל הוא מתחנן, זה לא ברור שאני אשאר איתו? אני לא מסוגלת להשאיר אותו לבד ברגעים כאלה. הגוף שלי פחות כואב מנפילה ואני מרגישה שעוד כמה ימים הכאב יעבור לחלוטין. מה שמליסה עשתה היה מעשה משוגע , יכולתי להפצע קשה יותר, יכולתי לעבור אישפוז אם לא הייתי נופלת על המקומות הנכונים. למזלי מישהו שמר עליי מלמעלה וגרם שאני אקבל מכות יבשות ולא חשובות, שיעלמו בעוד כמה ימים.
״איך את מרגישה?״ ריאן שאל ונשכב לצידי. הרמתי את מבטי אליו וחייכתי, נצמדתי אליו וכרכתי את זרועותיי סביב בטנו הקשה. ״אני בסדר״ אמרתי ועצמתי את עיניי. רק רוצה שהיום הזה יחלוף.
״את הולכת לישון?״ הוא שאל אחרי כמה רגעים של שקט, פקחתי את עיניי. ״יש לך תוכניות אחרות?״ שאלתי והרמתי את מבטי אליו, עיניו הפכו לשובבות וגופו בשניה היה מעליי. ״אני חשבתי שנוכל לעשות דברים..״ הוא עצר והצמיד את שפתיו לצווארי גורם לי לנשוך את שפתיי. ״דברים כמו מה?״ לחשתי , עצמתי את עיניי ונאנחתי. הרמתי את ידי לעורפו והרגשתי שהוא מחייך כנגד צווארי. הוא עלה לשפתיי והצמיד אותן לשלי בחוזקה. ידו ירדה במורד גבי בזמן שהלשון שלו נכנסת לפי בחוצפה. אחזתי בחולצתו והרמתי אותו מעל ראשו, הוא התכוון לנשק אותי שוב אך הדלת נפתחת בסערה כך שמשאירה רעש חזק מאחוריה אחרי שהתנגשה בקיר. אני וריאן הפסקנו מיד את מעשנו והבטנו בבהלה בסמואל המבוהל שעומד בפתח הדלת. ריאן קפץ ממני ומהמיטה במהירות ונעמד. ״מה קרה סמואל?״ הוא שאל בחשד, בחיים לא ראיתי את סמואל מבוהל כל כך. קורה משהו. משהו רציני.
״אתם חייבים לבוא לסלון. לליאם יש משהו לספר״ הוא אומר וממהר להשאיר אותנו לבד. ריאן עמד קפוא לכמה שניות והביט בי, אך מיד התעשת ורץ אל מחוץ לדלת. קמתי בזהירות מהמיטה , ונעזרתי בקירות כדי ללכת , גופי עדיין לא התרפא, והרגליים שלי עדיין רועדות מעט.
בסופו של דבר הגעתי לקומה התחתונה ונכנסתי לסלון כששקט מצמרר שולט עליו. אני מתקדמת אל עבר ריאן שבוהה בנקודה לא ברורה על הרצפה במבט אטום מרגש. הנחתי את ידי על גבו התחתונה והבטתי בליאם שגם הוא בוהה בנקודה לא ברורה, מה לעזאזל קורה פה?
״ליאם, מה קרה?״ שאלתי בשקט, מבטו ננעץ בי במהירות, מבט דואג , מפוחד. ליאם, מפוחד? ליאם? הצרוף מילים האלו אפילו לא הגיוני. זה חייב להיות משהו רציני.
עזבתי את ריאן והתקרבתי לליאם הכי מהר שאני יכולה, הכי מהר שגופי הפצוע יכול.
״מה קרה?״ שאלתי שוב והרמתי את ידי אל פניו כדי ללטף אותו. הוא עצם את עיניו ונשף אוויר בחדות. ״משפחת סטארלס״ הוא מלמל, סטארלס, אלה לא מי שחטפו את סמואל ואותי? ראשי מבולבל ואי הבנה השתלטה עליו. ״מה איתם?״ שאלתי בטון מפוחד מעט. מפחדת מהתשובה שהוא יתן לי.
״הם התקשרו ממספר לא מזוהה לטלפון שלי. הם..״ הוא עצר ונשם עמוק ״הם הכריזו על מלחמה. הם רוצים למצוא את ריאן ואת סמואל ולהרוס אותם.״ הוא השיב בקול שקט, שקט להחריד. ועם התשובה הזאת הרעיד את כל גופי בפחד. נשמתי נעצרה וליבי חדל מלפעום, פתאום אני מרגישה את גופי הכואב. אני מרגישה כל פגע, מרגישה שאני עומדת להתפרק.
להרוס את סמואל, ואת ריאן? למה הם פשוט לא משחררים?! מה הולך לקרות? מה ריאן וסמואל הולכים לעשות? תחושה רעה מציפה את כל כולי, אני יודעת שהולך לקרות משהו שאני לא אוהב בכלל. הסתובבתי על צעדיי ונעצתי את מבטי בעיניו המודאגות של ריאן.
״מה אתם הולכים לעשות?״ שאלתי אותו בשקט וקולי יצא רועד מעט. הוא מצמץ כמה פעמים, ונאנח. ״אני ליאם וסמואל צריכים לדבר על זה״ הוא אמר והתקרב אליי. ״תשארי פה בסלון עם כריס, אני אחזור עוד מעט״ הוא אומר נושק לשפתיי בעדינות כואבת ונעלם עם סמואל וליאם בין המסדרונות. אפילו לא שמתי לב שכריס כאן עד שהוא אמר, התקרבתי אליה , חוששת. מפוחדת. הם הכריזו על מלחמה, הם יעשו הכל כדי לפגוע בהם, ומי יודע, אולי ינסו להרוג אותם.
כריס שנראת כמי שבשרו לה על המוות של עצמה בוהה בי בעיניים מפוחדות ומלאות בדמעות. ״אליסון..״ היא קוראת בשמי המלא, ואז אני באמת מבינה, שהיא משקשקת מפחד. אני מתקדמת אליה במהירות ומתיישבת לידה, הצמדתי אותה אליי בחוזקה והיא פרצה בבכי. בכי שגורם לדמעות לרדת במורד לחיי במהירות. ״הם אנשים מסוכנים אלי״ היא מלמלה ואני עוצמת את עיניי. מי כמוני יודעת כמה הם מסוכנים? הם חטפו אותי, כלאו אותי בשרשראות באמצע שום מקום. והביאו לנו חתיכת לחם וכוס מים פעם ביום. שלא נדבר על זה שהכניסו את ריאן לכלא למשך ארבעה חודשים, ואת סמואל החזיקו חטוף למשך חצי שנה. אני יודעת כמה הם מסוכנים, אני יודעת שאם הם הכריזו על מלחמה זאת הולכת להיות מלחמה רצינית. ואני חוששת לריאן, חוששת מאוד. אם רק יקרה לו משהו, אני אאבד את עצמי, אמות מיד אחריו. הוא כבר יותר מדי עמוק מתחת לעור שלי. לא אצליח לחיות בלעדיו.

***********

שלוש שעות שלמות עברו מאז שהם הלכו לדבר, אני וכריס ישבנו מחובקות על הספה ולא הוצאנו הגה מהפה שלנו. לא ידענו מה לומר , ידענו שאין צורך, שום דבר לא יעזור.
ליבי התחיל לפעום בחוזקה כשראיתי את ריאן נכנס לסלון כשעל פניו מבט מובס. שבור. קמתי במהירות והתקדמתי אליו, והוא אליי. הוא כרך את ידיו סביבי והסניף את צווארי. ״בואי נלך לדבר בחדר״ הוא אמר בשקט והביט אל עבר ליאם וסמואל, הם הביטו אחד בשני במבטים יודעי סוד , מבטים שגרמו לי לחשוש אפילו יותר. אני לא הולכת לאהוב את זה.
ריאן הרים אותי ככלה וסחב אותי במדרגות אל עבר חדרו, יודע שבקצב האיטי שגופי יכול לסחוב אותי נגיע רק בעוד כמה דקות ארוכות לחדר. כנראה הוא ממש ממהר. וזה גורם לי לפחד.

הוא הניח אותי בזהירות על המיטה ונחת על ברכיו מולי. הוא חפן את פניי והמבט הכאוב לא יורד מפניו. ״מה יש?״ שאלתי בחשש ובפחד. ובידיים רועדות אחזתי בחוזקה בידיו.
״אנחנו נצא למצוא אותם.. ולכלוא אותם״ הוא אמר. המילים הכו בי בחוזקה ופערתי את עיניי. מה? הם פשוט הולכים להכנס אל שטח האויב? הסיכויים שהם יצאו מזה בחיים הם קלושים! הם לא יכולים לעשות את זה! אני ציפיתי ממנו לברוח הכי רחוק שאפשר, ולהתחיל חיים חדשים ,איתי. כי אני אברח איתו , לכל מקום.
״מ-מה? אבל.. זה מסוכן..״ מלמלתי ודמעה ירדה במורד לחיי. ״אני יודע״ הוא אמר במבט מבין וחושש, הוא הביט בי במבט מצטער, זה נראה שאין דבר שאומר שישנה את דעתו. ״אתה לא יכול לעשות את זה ריאן! זה מסוכן מדי! אני לא מוכנה שתסתכן בכך שאאבד אותך!!״ צרחתי עליו וקמתי. הוא קם מיד אחריי. ״אנחנו חייבים לעשות את ז-״ ״לא אתם לא!! לא אתם לא. פשוט, בוא נברח אוקיי? בוא נברח הכי רחוק שאפשר ונתחיל חיים חדשים ביחד! בבקשה ריאן״ אני מתחננת ומתקרבת צמוד אליו. אני מניחה את ידיי על פניו בעדינות ונועצת את עיניי בעיניו בהתחננות. רק רוצה שישאר. רק רוצה שניהיה ביחד. דמעה קטנה יורדת מעינו הכחולה , עיניו סוערות, סוערות כל כך שאני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בהן. ״אני מצטער..״ הוא לוחש ומוריד את ידיי מפניו באיטיות. עיניי נפערות בבהלה , ואני חשה איך שהלב שלי אבוד בתוך הפעימות המהירות. לא, הוא לא יכול לעשות לי את זה. ״אתה לא יכול לעשות לנו את זה ריאן. אל תעשה את זה.״ התחננתי והדמעות כבר ירדו מעיניי בחופשיות. הוא רק הניד את ראשו בשלילה ופנה לכיוון הדלת. הוא לחש ״אני אוהב אותך״ ויצא.
עמדתי כמה רגעים קפואה בחדר, מרגישה איך הוא נסגר עליי. מרגישה שהוא מחניק אותי וגורם לנשמתי להעלם. אני מביטה לכיוון הדלת ופשוט רצה. מתעלמת מהכאב החד שמעורר את כל גופי. רצה במהירות במורד המדרגות, רצה לכיוון הסלון ורואה שהוא לא שם. רצתי מהם אל עבר דלת הכניסה, יודעת שהוא יצא כבר, פתחתי אותה בתנופה וראיתי אותו עומד להכנס למכונית שחורה. הוא הרים את מבטו השבור אליי כשדמעה נופלת על פניו. ״אם תכנס למכונית הזאת, אתה מוזמן לשכוח ממני. לתמיד.״ אני מאיימת עליו, פוחדת כל כך לאבד אותו.
אך מה שעשה גרם לליבי לעצור לחלוטין. הוא כבר לא אבוד בעודף הפעימות. הוא פשוט נכבה, הוא לא פועל יותר.

ריאן נכנס אל תוך המכונית, ונסע, נסע רחוק אל תוך הסכנה שגרה לו לאבד אותי. לתמיד.