My Prisoner

פרק 20

הוא הביט בי באיום ומבלי ששמתי לב האדם האחר שהיה איתו החזיק בידי בחוזקה. רציתי לצעוק אך הרגשתי חפץ קשה ומתכתי מוצמד לגבי. אקדח.
״את תעשי בדיוק מה שאנחנו נאמר לך , אם את לא שרוצה לנהרוג אותך..״ האיש עם השפם אמר באיום. הייתי משותקת. כמו בכל הפעמים שאני נמצאת תחת איום. כמו באותו היום בבית הסוער, שאם ריאן לא היה שם , סביר להניח שהייתי מתה, או שהייתי צעצוע מין של מישהו.
הבחור עם האקדח הוביל מעל החומה , ומיד אחר כך למכונית שחורה שכל החלונות שלה שחורים. הוא הכניס אותי למושב האחורי והתיישב לידי. הוא הרים את האקדח לראשי ״יופי, ילדה טובה״ האיש עם האקדח אמר. האיש עם השפם נכנס למושב הנהג והתניע את האוטו. אך רגע לפני שהוא נסע הוא כיסה את עיניי עם בד שחור ועבה.

הרגשתי שנסענו שעות. וכל דקה שעברה שאלתי את עצמי, איך ימצאו אותי? מי אלה האנשים האלה? מה הם יעשו לריאן?
בכיתי הרבה, מפחד, מהלא נודע. זה לא הזיז להם שבכיתי.
המכונית עצרה בבלימה חזקה. האדם שישב לידי החזיק בידי בחוזקה והוציא אותי מהמכונית.
צעדנו הרבה , הלכתי לאט כי אני לא יודעת מה יש מולי , אך האדם שהחזיק בי האיץ בי ומשך אותי במהירות.
איפה אנחנו לעזאזל?
הרגשתי שהרוח לא נושבת יותר , וריח של אבק וזבל הטריד את אפי. נכנסנו לתוך מבנה?
האדם שהחזיק בי הוביל אותי לחדר כלשהו וזרק אותי אל הרצפה הקשה והקרה.
נשמתי בבהלה, מה הולכים לעשות לי? ולמה לעזאזל אני עדיין שותקת ולא עושה שום דבר להגנתי?!
האור חדר אל עיניי כשהורידו לי את כיסויי העיניים. עצמתי את עיניי והתעשתתי על עצמי. אותו אדם החזיק באקדח לקח שתי ידיי ואזק אותם אל שרשראות ברזל שהיו מחוברים לקיר הבטון שמאחוריי. הלב שלי עצב מלפעום. אני לא אוכל לברוח בחיים. ואף אחד לעולם לא ימצא את המקום הזה. אני אבודה.
הבטתי באדם עם השפם בפחד.
״מי את?״ הוא שאל וצמצם את עיניו. לא עניתי. האיש שלידי החזיק את שיערי ומשך אותו בחוזקה. עצמתי את עיניי בכאב ונשכתי את שפתי.
״הוא שאל אותך שאלה״ אמר. דמעות התווצרו בעיניי ולחשתי בקול רועד. ״א-אליסון״.
״אליסון? שם יפה לבחורה יפה״ אמר הבחור עם השפם. ומיד המשיך. ״עכשיו תגידי לי אליסון. למה צותת לשיחה שלנו?״ הוא שאל והיה מאוד קרוב לפניי.
״א-אני לא התכוונתי״ גמגמתי, לא רציתי להגיד להם שאני מכירה את ריאן. הם ינצלו את המידע שאני יודעת ואין לדעת מה הם יעשו איתו.
״לא התכוונת? מעולה. עכשיו את תיהי כלואה פה. עד שיהיה לנו חשק להרוג אותך״ הוא אמר וגרם לכל גופי לרעוד. הדמעות זלגו מעיניי כנחלים והבנתי שאני באמת אבודה.
האדם שהחזיק בשיערי שיחרר אותו סוף סוף ושניהם התקדמו לעבר הדלת. ״בפעם הבאה אל תדחפי את האף שלך לעיניים שלא שלך״ הוא אמר ושניה אחרי המשיך ״אבל צר לי לבשר לך שלא תהיה לך פעם הבאה בונבון.״ הוא אמר וחיוך גועלי נמתח על פניו. הוא צחק צחוק מצמרר ויצא ביחד עם שותפו מהחדר.

״הסתבכת ילדה״ שמעתי לפתע מפינת החדר.
קפצתי בבהלה וקול הפתעה יצא מפי. לא ראיתי שיש שם מישהו. הוא גם היה קשור לקיר בדיוק כמוני.
״מי זה?״ שאלתי בקול חלש ומפוחד.
הוא סובב את פניו אליי ו.. רגע אחד. אני מכירה את העיניים התכולות האלה. אך במקום עיניים מחייכות ומאושרות , עיניו היו מיואשות ועייפות. זיפים ארוכים עטרו את לחייו, בתמונה פניו היו חלקות. שיערו הבלונדיני ארך יותר והגיע עד לסוף החזה שלו. אך למרות כל זה, הוא לא איבד את יופיו המיוחד.
פי נפער בהלם ודמעות עמדו בעיניי, הבטתי בו בעצב והקלה, לדעת שהוא באמת חי.
״סמואל?״ שאלתי בשקט כשבקושי שאני שמעתי את עצמי. הוא הרים את מבטו אליי במהירות והפתעה נראית בעיניו. הוא הזדקף כנגד הקיר והביט בי בבלבול.
״מאיפה את יודעת מי אני?״ הוא שאל ואני נשפתי אוויר שהיה מוחזק בתוכי הרבה זמן. שתקתי. פחדתי שאם הוא ידע שאני מכירה את ריאן הפושעים האלו ידעו, אולי יש פה מצלמות? אני לא מוכנה להסתכן ככה.
כאילו הוא קרא את מחשבותיי, ״אל תדאגי, אין פה מצלמות. יש לי חבר טוב שהוא מנהל בית סוער. הם יודעים שהוא יכול לפרוץ למצלמות בשניות. הם לא יסתכנו.״ הוא אמר בקול צרוד, שומעים שהוא לא דיבר הרבה זמן.
האמנתי לו. וחייכתי ששמעתי שיש לו חבר שהוא מנהל בית הסוער. שלפי איך שריאן סיפר לי, אני יודעת שהוא מתכוון לליאם.
״מנהל בית הסוער.. הוא קצת במקרה, דוד שלי..״ אמרתי בהיסוס ובשקט. הבטתי בו בזמן שעיניו נפערו בהפתעה. ״לאיזה מנהל בית הסוער את מתכוונת?״ הוא שאל ואני רואה דאגה ניצרת בעיניו. ״כמה כבר יש בעיר הזאת? ליאם. ליאם מנדוסה״ לחשתי. ומפיו יצא קול הפתעה. ״את.. אחיינית של ליאם?״ הוא שאל בלחש ובהלם וראיתי שעיניו היו מלאות בדמעות. הנהנתי. ״אבל הוא לא זה שסיפר לי עלייך״ אמרתי עדיין לוחשת. התקרבתי אליו מעט, השרשראות היו מעט ארוכות כך שנתנו לי את האפשרות להתקרב אליו. הוא עשה את אותו הדבר כך שאנחנו יושבים אחד ליד השני. צמודים.
״מי סיפר לך עליי?״ הוא שאל וניגב דמעה שירדה מעינו. ״ריאן..״ אמרתי ללא קול, אך הוא הבין. ״מ-מה?״ הוא שאל בגמגום. חייכתי חיוך קטן. ״אני והוא.. סוג של.. זוג?״ אמרתי בשאלה וחייכתי. ״את ו..? מה? הוא נפרד ממליסה?״ הוא שאל וכשהוא אמר את שמה הוא צמצם את עיניו בגועל. ״לא.. היא במיאמי, הוא הבטיח לי שיפרד ממנה כשתחזור. אבל נראלי שהוא ישכח כשיבין שנעלמתי.״ נאנחתי ״הייתי צריכה להעיר אותו לפני שהיצאתי״ אמרתי והשענתי את ראשי על הקיר מאחוריי ביאוש. ״היית אצלו?״ הוא שאל והנהנתי. ״את אוהבת אותו?״ הוא שאל במבט רך , הנהנתי שוב במהירות ודמעה זלגה על פניי. ״הוא אוהב אותך?״ הוא שאל ומבטו התמלא בציפייה. ״לפי מה שהוא אומר ,כן..״ אמרתי בחיוך קטן. הוא חייך. העיניים שלו שמחו בדיוק כמו ששמחו בתמונה. ״ריאן מאוהב..״ הוא אמר לעצמו ואז גחך ״ועוד באחיינית של ליאם״ הוא אמר ופרץ בצחוק. צחקקתי.
״זה לא מוזר שאנחנו צוחקים לנו כשאנחנו חטופים?״ שאלתי עדיין מצחקקת.
״מוזר בהחלט. לא צחקתי הרבה זמן. את יודעת אולי כמה זמן אני נמצא פה?״ הוא שאל וחיוכי ירד. נצמדתי אליו יותר. לא הייתי מסוגלת לענות. ״אליסון.. בבקשה , כמה זמן אני פה?״ הוא שאל בעצב ויאוש.
״חצי שנה.״ לחשתי ״אתה נעדר חצי שנה״ אמרתי ומבטו נפל. כל זכר לחיוך שהיה לו נעלם. עצמתי את עיניי בעצב. זה לא מגיע לו. רואים שהוא אדם טוב.
״חצי שנה?״ הוא שאל וזרק את ראשו על הקיר. ״אני מצטערת..״ אמרתי ופרצתי בבכי. ״עכשיו אני גם פה, ושנינו נשאר פה למי יודע כמה זמן״ אמרתי דרך הבכי וכיסיתי את עיניי בידיי.
״אל תדאגי יפייפיה. אני לא אתן שיעשו שום דבר לגיסתי.״ הוא אמר והצמיד אותי אליו בחיבוק. עד כמה ששרשראות הברזל הניחו לו.