My Prisoner

פרק 30

עוברים הימים שבהם אני הולכת לבית הספר, כי ריאן מכריח אותי, הוא אומר שאני לא יכולה לפספס את הלימודים שלי בגלל זה, ועד שהוא לא מבטיח לי שהוא יהיה בסדר אני לא עוזבת את הבית.
ובשאר היום אחרי שאני חוזרת מבית הספר אני אצל ריאן, דואגת שלא יפגע בעצמו בעקבות התחושות הרעות שבאות מהמוות של מלודי, כך קראו לאחותו. אני לא מכירה אותה, אבל בכל פעם שריאן יושב בסלון ומתחיל לדבר עליה אני מרגישה את הדמעות עומדות בקצה עיניי. אני מרגישה איך הלב שלי נשבר, איך העצב משתלט עליי. ואני מרגישה את כל זה כשאני אפילו לא יודעת איך היא נראת. זה הגיוני?
״איך היה בבית הספר?״ שאל ריאן וקטע את מחשבותיי. הוא שכב על ברכיי ועצם את עיניו, ליטפתי את שיערו ובחנתי את הפנים היפות שלו. הלסת שלו רפוייה, השפתיים המשורטטות שלו פתוחות מעט , דורשות שינשקו אותן. העברתי את אגודלי עליהן וריאן הפתיע אותי כשנשק לו. נאנחתי בחיוך. ״היה בסדר״ מלמלתי לשאלתו. למרות שלא היה בסדר, כל היום חשבתי רק עליו, בדיוק כמו בשאר הימים. לא הצלחתי להתרכז באף שיעור, אך המורים לא עשו מזה רעש. הם מנחשים שזה בגלל החטיפה שעברתי. ובגלל זה מביטים בי בהבנה. אני לא טורחת לתקן אותם במחשבותיהם , העיקר שלא יפנו למנהלת.
״ריאן?״ קראתי בשמו וסובבתי את שיערו סביב האצבע שלי. ״ממ?״ מלמל. ״אתה לא חושב שאתה צריך לבקר את ההורים שלך? לא ראית אותם כבר כמה ימים.. ואני חושבת שזה יעשה להם טוב לראות את הבן שלהם בבית..״ מלמלתי, מפחדת שהוא יכעס כמו בפעמים הקודמות. הוא לא רוצה לבקר בבית של ההורים שלו, אני מנחשת שזה בגלל שגם מלודי גרה שם כשהייתה בחיים.
הוא נאנח בכבדות. ״בלונדה.. את יודעת שאני לא יכול..״ הוא מלמל בעיניים עצומות. נשמתי עמוק. הגיע הזמן להכניס קצת הגיון למוח שלו. ״תפסיק לפחד כל כך ריאן! אם לא תלך אתה תתחרט! אתה תתחרט בדיוק כמו שאתה מתחרט על כך שלא ביקרת את מלודי בחצי שנה האחרונה כי פחדת לראות אותה במצב הזה!״ אמרתי בזעם ובקול חזק מדי. למרות שאני יודעת שחלק גדול מהחצי שנה הזאת הוא היה בכלא, אך עדיין, כשהוא שוחרר הוא לא הלך לבקר אותה. הוא פקח את עיניו, והביט בי בעצב , אוי, רק עכשיו אני מבינה מה אמרתי. לעזאזל. עצמתי את עיניי בחוזקה ונשפתי אוויר ברוגז. ״אני מצטערת.. אני פשוט, אני חושבת שזה יעשה להורים שלך טוב אם תבקר אותם.. ואני חושבת שגם מלודי תשמח כשהיא תראה שאתה שם..״ חייכתי חיוך עצוב. הוא נאנח , העצב לא עובר מעיניו וזה הורג אותי. ״מלודי מתה, היא לא יכולה לראות כלום.״ הוא אומר בטון נוקשה ומביט לתקרה. ״תאמין לי שהיא רואה..״ מלמלתי , אני בטוחה שהיא רואה.
הוא מביט בתקרה, לא עונה לי. הוא בוהה על משהו לא ברור, באיזה שהיא נקודה בתקרה. המחשבות שבמוחו גורמות לעיניו להשתנות מעצב, לחרטה, לכעס, הוא עוצם את עיניו, מפריע לי לבחון את רגשותיו.
״בואי נלך״ הוא מלמל וחיוך קטן נפרס על פניי.

*********

אנחנו עומדים מול דלת לבנה וגדולה, שמכניסה אותנו אל תוך בית גדול ויפייפה. ריאן מהדק את אחיזתו בידי, ומביט קדימה. הכל כל כך מסודר. הכל כל כך יפה. ריאן מוביל אותי בעקבותיו כשאני לא מפסיקה לבחון ולהתרשם מהבית. למה אני מגיבה ככה? הבית שלי הוא די גדול, וגם הוא מסודר בצורה מאוד יפה, כמובן על ידי אמא שלי, שלא נתנה לאבא שלי לבחור אפילו פריט אחד בבית.
אנחנו נכנסים לסלון הגדול, שלוש ספות גדולות בצבע בז׳ היו במרכזו, טלוויזיה ענקית דבוקה לקיר-
״ריאן!״ איזבל, אמו של ריאן קוראת בשמו בחוזקה וקוטעת את עיניי שסורקות את הסלון.
היא התקדמה אליו והצמידה אותו אליה בחיבוק מוחץ. חייכתי. היא מתנתקת ממנו כשעיניה נוצצות מדמעות ומלטפת את פניו. אני משאירה אותם לבד, לא רוצה להפריע להם ומתקדמת לכיוון סמואל שיושב על הספה ונועץ את מבטו בתמונה שבידו. ״היי״ אמרתי בשקט והתיישבתי לידו, הוא הרים את מבטו אליי וחייך חיוך קטן. הוא נשק ללחי שלי.
״ריאן גם פה?״ הוא שאל אחרי שהביט בי מופתע לכמה רגעים ארוכים. הנהנתי בחיוך. והוא נאנח בהקלה. ״סוף סוף הוא בא, ההורים שלו ודן רצו לראות אותו כל כך. ברגעים כאלה עדיף שכל המשפחה תהיה בבית, גם ככה החיסרון של מלודי כל כך גדול.״ הוא אומר ועצם את עיניו בחוזקה. ״היית קרוב אליה?״ שאלתי וליטפתי מעט את זרועו בעידוד. עיניו התכולות ננעצו בי. הוא הנהן. ״היא הייתה כמו אחותי הקטנה..״ הוא מלמל ״הייתי מגיע לבית הזה די הרבה לפני שנחטפתי. הייתי רואה אותה הרבה ומבלה איתה. היא תמיד ראתה בי כאח , כמו ריאן.״ הוא נשם עמוק וחיזק את אצבעותיו סביב התמונה. ״אחרי שהחזרתי את החברה היפה שלך אוולין לביתה, הודיעו לי שהיא נפטרה. כעסתי כל כך. כעסתי על זה שהודיעו לי אחרי שהיא נפטרה, שלא זכיתי לדבר איתה לפני, שלא נדבר על זה שהייתי חטוף חצי שנה ולא ראיתי אותו בכלל מאז. אבל יותר כעסתי עליה, שהיא נפטרה, אחרי שהבטיחה לי שהיא תלחם! היא הייתה חזקה. כמו אח שלה. זה פשוט לא הוגן!״ הוא אמר וקשה היה לפספס את הזעם שנוצר בעיניו. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי אם יש משהו שיצליח לעודד אותו. הוא כועס עכשיו, כולם כועסים עכשיו ושבורים. הוא נשם בכבדות וחיזק את אחיזתו במסגרת של התמונה. הורדתי את מבטי סוף סוף אל התמונה והבטתי בדמות שמופיעה בה בעיניים פעורות. היא זהה לריאן. טוב אולי היא קצת מזכירה את אמא שלה, אבל העיניים. הם אותו הדבר. החיוך היפייפה, שנראה שיכול לכבוש את כל הבנים בעולם פשוט מהפנט. השיער החום בהיר נפל לו בגלים על כפתיה, היא צעירה פה. אבל עדיין, כל כך יפה.
הבטתי בסמואל עוד פעם אחת, נשקתי ללחי שלו, יודעת שאין דבר שאוכל להגיד שיגרום לו להרגיש טוב יותר , וקמה מהספה. ריאן יושב עם הוריו וזה נראה שהם מדברים על משהו ברצינות. אז אני צועדת אל כיוון המדרגות הרחבות שמובילות למעלה. מרגישה ששלפוחית השתן שלי צועקת לי הצילו.
אני עוברת בין המסדרונות ומחפשת את השירותים. למה באתי לפה? אני בטוחה שיש גם שירותים למטה. לפעמים אני כל כך סתומה.
אני מתכוונת לרדת למטה עד שמשהו עוצר אותי. אני מתקדמת אל החדר, שדלתו פתוחה לרווחה ומביטה סביב. חדר שרובו בצבע סגול בהיר ויפה, המצעים מסודרים על המיטה הגדולה, ובכלל החדר כולו מסודר. אני מביטה לקיר השמאלי ורואה עשרות תמונות מפוזרות עליו.
תמונות שלה. יפה כל כך. רואים שהיא אחותו של ריאן. היופי פשוט עובר להם במשפחה. עיניי נעצרו וננעצו על התמונה שלה ושל ריאן מחובקים ליד אגם. אני מזהה את האגם הזה. ריאן לקח אותי לשם.. לבית הקודם שלהם. אני זוכרת את המקום היפייפה כאילו ביקרתי שם לפני כמה שעות.
הם מחייכים, חיוך רחב חושף גומות. הוא ללא חולצה והיא עם בגד ים סגול. הן נראים מאושרים. דמעה כבדה נופלת על פניי בחופשיות ואני ממהרת לנגב אותה. למה? למה זה קרה? אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על הגורל האכזר שנפל על נערה המסכנה. זה כל כך לא הוגן.

אני יוצאת מהחדר היפה סוערת ומעוצבנת, עצובה. הייתי נותנת הכל כדי להחזיר את הנערה היפייפיה לחיים. ולמנוע מכולם כל כך הרבה עצב.
אני מתקדמת למדרות כשעיניי מושפלות לרצפה בעצב ו- ״תסתכלי לאן את הולכת מטומטמת!״ צעקה מליסה אחרי שהתנגשתי בכתפה. אני מביטה בה בזעם, מה היא עושה פה?! לא נמאס לה להופיע בכל מקום?!! היא בוחנת אותי במבטה ואז מגכחת בזלזול, גורמת לעצביי לעלות רמה. ״אני לא מבינה איך הוא החליף אותי בך״ היא אומרת בגועל מזלזל. ואני מכווצת את אגרופיי. מתאפקת לא להתנפל עליה.
״תתפלאי.״ אמרתי בשיניים חורקות.
היא מביטה בי בזעם ״את סתם עלובה! את תראי שהוא יעזוב אותך בקרוב כשהוא יבין את זה ואז יבוא אליי! למיטה שלי! למקום אליו הוא שייך!״ היא צעקה והתקרבה לפניי ״אז בשביל זה את רוצה אותו? בשביל להכניס אותך למיטה? כמה פתטית את יכולה להיות?״ אני שואלת ברוגע מזוייף ומשלבת את ידיי על חזי. עיניה נצטו בזעם והדבר הבא שהרגשתי גורם לכל גופי לצעוק בכאב. היא דחפה אותי, על המדרגות. אני מתגלגלת מדרה, ועוד מדרגה, ועוד אחת, מתגלגלת על כל עשרים המדרות ומרגישה את גופי משתתק אחרי כל אחת מהן.
אני מרגישה שאני מפסיקה להתגלגל ונוחתת בחבטה על הרצפה הקשה. נקודות שחורות מופיעות סביבי, והכאב בגופי לא פוסק.
״אליסון!!!״ והכל מתמלא בשחור עמוק.