My Prisoner

פרק 22

נקודת מבט אליסון:

בעזרת החלון הקטנטן שיש בפינת החדר ספרתי שבע שקיעות . שבע שקיעות מאז שאני נמצאת בחדר הזה, חטופה.
הבנתי שעבר שבוע ויום.
בשבוע הזה בכיתי מיאוש, התחרפנתי, ניסיתי לקרוע את השרשראות עד שיצא דם ממפרקי ידיי. צרחתי כל כך הרבה פעמים , רק רוצה לצאת מהחדר המחניק הזה.
סמואל לא עשה שום דבר, הוא לא התנהג כמוני, לא התחרפן. הוא רק הביט בי במבט מבין. הוא גם היה כמוני בעבר. הוא גם ניסה להשתחרר אלפיי פעמים, אבל באיזשהו שלב היאוש השתלט עליו, הוא איבד תקווה. אני מבינה אותו, הוא פה חצי שנה, איך הוא לא יאבד אותה?
המחשבה שאולי גם אני עלולה להשאר פה זמן רב כל כך גורם לי לרצות לדמם למוות. אני מתפללת בכל כוחי שמישהו יגיע להציל אותנו, ליאם, ריאן. מישהו.
אך מרגע לרגע התקווה שזה יקרה נעלמת לי, אפילו השמירה עלינו לא הייתה כבדה. האנשים שחטפו אותנו, שמסתבר לפי דבריו של סמואל שהם משפחת סטארלס , הגיעו ׳לבקר׳ אותנו פעם אחת ביום. כדי לביא לנו אוכל ומים. מיד אחר כך יכולתי לשמוע את הרכבים שלהם נוסעים מפה, מה שאומר שהם משאירים אותנו פה לבד. מה שאומר שהם בטוחים לגמרי שלא הולכים למצוא אותנו פה.

אני מכווצת לכדור על הרצפה, בוכה את הדמעות שעוד נותרו בעיניי. הפחד עופף אותי, אני לא רוצה להשאר פה. אני לא רוצה למות! עד שאני וריאן סוף סוף הבהרנו את הדברים ביננו, עד שדון חזר מלונדון והוא שוב איתי. עד שאני ומשפחתי השלמנו סוף סוף. למה זה קרה?
״אני כל כך מצטער״ סמואל לחש וליטף את שיערי.
״התנצלת די הרבה השבוע, ואמרתי לך שזה בסדר. זאת לא אשמתך.״ אמרתי בניסיון לעודד אותו , הוא מרגיש אשם על כך שהתעסק עם המאפיה הזאת , ומפיל את האשמה עליו על זה שאני נמצאת פה חטופה.
הרגשתי אותו נשען על הקיר. הוא נאנח ביאוש.
״ריאן בטח משתגע. האשמה אוכלת אותו. אני בטוח שהוא הרגיש אשם כשידע שנחטפתי. ועכשיו גם הבחורה שהוא אוהב חטופה אצל אותם האנשים. אני לא רוצה לדעת מה עובר עליו עכשיו.״ סמואל אמר ויבבה נפלטה מפי. אני מדמיינת את ריאן סובל וזה הורס אותי מבפנים. זאת לא אשמתו שאני יצאתי בלי להגיד דבר. זאת לא אשמתו שהחלטתי לצותת להם. זאת לא אשמתו שנחטפתי.
״הוא בטח משתגע״ לחשתי בעצב.
״הוא באמת היה בכלא ארבעה חודשים?״ סמואל שאל לפתע, עדיין לא מעכל את מה שסיפרתי לו. הנהנתי.
״ואת התעקשת להציל אותו בגלל שהציל אותך. ריאן שונא שמנסים להציל אותו, או להחזיר לו״ הוא אמר וגיחך.
״אני יודעת, בפעם הראשונה שראיתי אותו בביתי הו די איים עליי לא להתערב בעיניים שלא שלי.״ חייכתי עקב הזיכרון שעלה למוחי. הוא צחקק.
״אין פלא שהוא התאהב בך. בטח שיגעת אותו לגמרי״ הוא אמר ושמעתי שהוא מחייך.
צחקקתי. ״היינו רבים מלא. זאת הייתה השגרה שלי במשך שבועות״ אמרתי בחיוך.
סמואל שתק לכמה דקות ואז פלט גיחוך ממורמר מפיו. ״בני זונות״. הוא אמר. ״הם הרסו לנו את החיים״ הוא הוסיף.
״למה התעסקתם איתם מלכתחילה?״ שאלתי וקמתי למצב ישיבה לידו. הוא הניד בראשו ״היינו צריכים כסף. היינו שותפים לדירה קטנה והיינו צריכים לשלם את השכירות.״ הוא אמר ועצם את עיניו. ״למה לא חיפשתם עבודה נורמלית?״ שאלתי בבלבול. הוא צחקק והביט בי, ״זה היה בטבע שלנו. לעשות דברים אסורים. אני לא מבין למה״ הוא אמר וראיתי שבעיניו עוברות אלפיי מחשבות. נאנחתי. שתי אדיוטים. מה תרם להם להסתבך ככה? למה הם היו חייבים לעבוד בשביל המאפיה?
׳לא היית מכירה אותו אם הוא לא היה כזה׳ קול קטן בראשי אמר. והוא צודק. לא הייתי מכירה אותו אם הוא לא היה מסתבך..