My Prisoner

פרק 14

אני מביטה בריאן, ואז במנהלת ואז שוב בריאן. מה לעזאזל הוא עושה פה?
״אתם מכירים?״ שאלה המנהלת את ריאן אחרי שהיא שמה לב שאנחנו מביטים אחד בשני די הרבה זמן.
״זאת הילדה שסיפרתי לך עליה.. ששהיתי בבית שלה״ הוא אמר בשקט , הוא סיפר למנהלת על זה? איך הם מכירים?
״זאת אליסון?!״ המנהלת שאלה ומיד הוסיפה ״למה אני בכלל מופתעת? דוד שלה מנהל בית הסוער״ היא הסיטה את מבטה מריאן אליי והתקרבה לעברי, היא החזיקה בידי ומשכה אותי לחיבוק. מה לעזאזל?
״תודה לכם שהוצאתם את הנכד שלי מהמקום הנורא הזה״ היא אמרה דרך החיבוק ועיניי נפערו בהפתעה. נכד? מה?
״נכד?״ שאלתי מביטה בריאן אחרי שהתנתקתי מהחיבוק המוחץ. ״כן.. מירנדה היא סבתא שלי..״ ריאן אמר בהיסוס. למה הוא לא סיפר לי שהמנהלת שלי היא סבתא שלו?
״הכל בסדר?״ שאלה המנהלת כשהיא הביטה באלנה. פאק שכחתי שהיא לידי ושהיא בכתה לפני כמה שניות. ״כן.. הכל בסדר״ אלנה אמרה וסידרה את חולצתה שהתקמטה מעט.
״אוקיי..״ המנהלת אמרה ומיד הפנתה את מבטה אליי ושאלה ״מה את עושה פה למה את לא בשיעור?״
אני באתי לפה בשביל לספר לה שריאן ילמד אותי בסוף. אבל הסיטואציה הזאת מוזרה וזה לא מרגיש לי נכון לספר לה עכשיו.. זה יכול לחכות לאחר כך.
״אני לא הרגשתי טוב.. רציתי לבקש מאלנה אישור יציאה.. אבל עכשיו אני מרגישה טוב יותר״ שיקרתי והבטתי אל ציפורניי. לא הבטתי בהם ויצאתי מחדר המזכירות. פלטתי אנחה מפי. מה קרה פה עכשיו?
התכוונתי להתקדם בחזרה לכיתה אך יד חזקה עצרה אותי ואחזה בידי.
״למה שיקרת?״ ריאן שאל אחרי שסובב אותי אליו. נאנחתי שוב. ״התכוונתי לספר למנהלת שאתה הולך ללמד אותי אבל היא פתאום התבררה כסבתא שלך וזה היה מוזר מדי.״ אמרתי בקצרה את התירוץ האמיתי. הוא צחקק. ״מה מצחיק?״ שאלתי מבולבלת ״את. המבט שהיה על פנייך כשגילית שהיא סבתא שלי״ הוא אמר והמשיך לצחקק , הבטתי בו במבט כועס ומובך ״למה לעזאזל לא סיפרת לי שהיא סבתא שלך?״ שאלתי. ״כי אני לא נוהג לדבר על עצמי ועל המשפחה שלי״ הוא אמר ופתאום ההבנה הכתה בי. הבנתי שאני לא יודעת עליו כלום. הוא יודע עליי כמעט הכל, על משפחתי , על שון.. ואני לא יודעת עליו כלום.
״אוקיי.. אני צריכה להתקדם לכיתה אני מאחרת״ אמרתי וניסיתי להתשחרר מאחיזתו. ״למה את כועסת?״ הוא שאל , כנראה הבין מה אני מרגישה דרך מבטי.
״אני פתאום הבנתי ריאן שאתה יודע עליי הכל ואני לא יודעת עלייך כלום.״ אמרתי ונשמתי עמוק ומיד הוספתי ״מי אלה ההורים שלך? במה עבדת לפני שנכנסת לכלא? ומי זה החבר הזה שהיית אמור להפגש איתו במקום שלכם - ששם הפלילו אותך? מי-״ ״זה לא עיניינך״ הוא אמר קוטע אותי. מבטו אטום.
״אתה רואה? לך מותר להדחף לחיים שלי אבל לי אסור לדעת דברים בסיסיים עלייך.״ אמרתי מאוכזבת והשתחררתי מאחיזתו. הסתובבתי והתקדמתי אל הכיתה. לפעמים אני לא מבינה אותו. למה הוא מתייחס אליי ככה? למה הוא לא מספר לי קצת על עצמו?
נאנחתי ופתחתי את הדלת של הכיתה. התיישבתי ליד כריס שעיניה נראו מודאגות.
״קרה משהו?״ היא שאלה בדאגה ״ריאן. נמאס לי ממנו ומההתנהגות שלו לפעמים״ אמרתי בשקט ובעצב. ״מה הוא עשה הפעם?״ היא לחשה ״אני אסביר לך בהפסקה..״ אמרתי
״אליסון וכריס! אם אתן לא שותקות עכשיו את מוזמנות להצאת מהכיתה שלי!״ מר בליר צעק עלינו. נאנחנו ושתקנו למשך כל השיעור.

*********

נכנסתי לביתי אחרי יום מעייף במיוחד . את ריאן לא ראיתי יותר , כנראה הוא הלך אחרי שפגע בי. סיפרתי לכריס את מה שקרה וגם היא התעצבנה עליו, וכמובן הייתה בשוק כשסיפרתי לה שהוא הנכד של המנהלת.
נזכרתי גם שאני צריכה לספר לדון את מה שקרה עם אלנה. היא עומדת להתחתן עם בן אדם שהיא לא אוהבת. ואני חושבת שרק דון יוכל לשכנע אותה לא לעשות את זה. זה לא מגיע לה. אלנה היא בחורה שמגיע לה להיות מאושרת, למרות שהיא שברה לאחי האהוב את הלב.
התקדמתי למדרגות ורציתי לעלות לחדרי, אך קולם עצר אותי. קולם של הורי. הם בבית?
התקדמתי במהירות לסלון וראיתי אותם יושבים על הספה ומדברים עם ליאם ודון.
״אמא? אבא?״ שאלתי המומה, לא ראיתי אותם הרבה מאוד זמן. הם טסו שבוע לפני שהכרתי את ריאן בכלא.
״היי קטנטונת״ אבי אמר והכניס אותי לחיבוקו. ״היי״ לחשתי בחיוך. אמי קמה מהספה ונישקה לראשי. זה הכי רחוק שהיא יכולה לעשות אחרי שלא ראתה אותי הרבה מאוד זמן.

התיישבנו על הספה והיה רגע של שקט , דון מביט בי בעיניים מבוהלות מעט. ליאם מנסה שלא להביט בי בכלל. זה נראה כאילו הם מתכוננים לגרוע מכל. מה קרה?
השקט נמשך עד שאמי פתחה את פיה.
״ליאם סיפר לנו שפושע גר בבית שלנו במשך כמה שבועות.״ היא אמרה והצלחתי לראות את הזעם בעיניה. אך היא שיחקה אותה רגועה. אמא שלי לא צועקת. היא אומרת שזה לא מנומס ולא נאה. אישה צריכה להיות תמיד רגועה, ולא לכעוס ולצעוק כמו משוגעת. אני שונאת שהיא אומרת את זה. אני שונאת את כל הנימוסים האלה. אבל היא אמא שלי ולפעמים אני צריכה לעשות כפי שהיא אומרת.
״הוא לא פושע..״ אמרתי בשקט , מנסה לא להתפרץ על אמי.
״זה לא מעניין אותי. את הכנסת מישהו שהיה בכלא לבית שלנו.״ ״זאת לא היא הכניסה זה אני הכנסתי״ ליאם אמר להגנתי ״בגלל שהיא ביקשה ממך לעשות הכל בשביל שיצא משם.״ היא אמרה לעבר ליאם ומיד הוסיפה ״את מסתובבת עם פושעים עכשיו? את לעולם לא תשתני. תמיד תשארי הילדה המופרעת. אחרי כל מה שאני נותנת לך את לא מפסיקה לאכזב אותי.״ היא אמרה כשעיניה נוצצות מזעם. דמעות עולות לעיניי ואני מנסה להחזיק אותם בכוח בעיניי, אך אני כרגע כמו הר געש שעומד להתפרץ. ואחרי כמה שניות של שקט , זה קורה. אני קמה מהספה ו..
״נותנת לי הכל?! את?! יש לך מושג בכלל מה אני עברתי בשבועות האלה?! את ידעת שאני שהיתי בבית החולים שבוע שלם בגלל שפאקינג דקרו אותי?! ומי שהציל אותי , את הבת המאכזבת שלך היה ריאן! הפושע המסוכן! במקום לברוח הוא דאג שאני אצא בריאה ושלמה מבית הסוער הזה! אתם לא התקשרתם פעם אחת בשבועות האלה בשביל לשאול מה שלומי! בשביל לבדוק אם אני עדיין חיה! זאת את זאת שמאכזבת אותי!!!״ צעקתי עליה את נשמתי והבטתי בה באכזבה טהורה. בשניה הזאת שכחתי שהיא אמא שלי. היא מביטה בי המומה. כולם חוץ מדון מביטים בי המומים. דון מכיר אותי יותר מדי טוב, הוא ידע שאני לא אשתוק על זה.
הסתובבתי לכיוון היציאה מהסלון.
הוא עמד שם. המום. ריאן. מה הוא עושה פה?
הדמעות זורמות כמו נחלים על פניי ולא נתתי יחס יותר לאף אחד.
רצתי במעלה המדרגות לחדרי ונעלתי את הדלת. נשענתי על הדלת ובכיתי. אני לא רוצה לראות אף אחד מהם עכשיו או בזמן הקרוב.
_______
___________

פרק קצר.. אבל אני מקווה שאהבתן.❤️