My Prisoner

פרק 35

שפתיי רועדות בהסטריה ועיניי פקוחות כל כך שאני פוחדת למצמץ ולגלות שכל זה באמת הזיה. שלושת החודשים שעברו בלעדיו עוברות מול עיניי, הפעם האחרונה שראיתי אותו עוברת מול עיניי. ההודעה הקולית שהקליט לי נשמעת שוב באוזניי, איך שהוא הבטיח שהוא יחזור ויחזיר אותי אליו. ואני לא באמת קולטת שאחרי כל החודשים האלה של בכי ופחד לא יאומן הוא פה.
אני מרימה את עיניי מהרצפה, אפילו לא שמתי לב שהשפלתי אותן. נשמתי נעצרה. הוא לא פה. הוא לא פה. איפה הוא? הוא עמד הרגע מולי! לא יכול להיות שזאת באמת הייתה הזיה, אשליה שכל כך ציפיתי לה. לא יכול להי-
״אני לא מאמין״ שמעתי את קולו מאחוריי וקפצתי בבהלה כשצווחה נפלטת מפי. הסתובבתי במהירות. הוא במרכז הסלון, לעזאזל מתי הוא נכנס?! נשפתי בהקלה בידיעה שזאת לא הייתה הזיה. עדיין עמדתי בפתח הדלת וסגרתי אותה מאחוריי בידיים רועדות. אני מרגישה משותקת.
״אין לך מה להגיד?״ הוא שאל , ורק עכשיו אני מרשה לעצמי לבחון אותו. הוא לבוש בבגדים שחורים וזרוקים, אך זה יושב עליו באופן מושלם. שיערו ארך מעט וכך גם זיפיו אך זה עשה אותו חתיך יותר. מה שגרם לרגליי לרעוד היו עיניו. העיניים הכחולות שנעוצות בי היו מלאות בזעם. אכזבה. ואיך אפשר לפספס את העצב? אני שונאת שהוא מביט בי בעצב לעזאזל. הוא נראה שבור, מרוסק ועייף. זה שובר אותי, גורם לי לרצות לקפוץ מהמרפסת הגבוהה של הדירה הזאת. אך זה מה שרציתי לא? רציתי שישנא אותי. לא?
״א-אני , א-יך״ אני מגמגמת משהו לא ברור כשגופי עדיין נעוץ באותו מקום בפתח הדלת. כחכחתי בגרוני מנסה להתאפס ועצמתי את עיניי בחוזקה. נשמתי עמוק.
״אני שמחה שאתה חי.״ אני אומרת בקול יציב ולא רועד ופוקחת את עיניי. הוא נראה אפילו זועם יותר. הכחול שבעיניו אפל יותר. ״את שמחה שאני חי?! זה מה שיש לך להגיד לי?!״ הוא צורח בחוזקה שאני חושבת שהדלת רעדה מעוצמת הצעקה שלו. אני מנסה להשאיר מבט אדיש על פניי, זה כל כך קשה כשאני רואה את העיניים השבורות האלה לפניי.
הוא מתנשם עמוק ומרים את ידיו לראשו כדי למשוך בשיערותיו בחוזקה. עיניו זזות כל כך במהירות ורגליו סוחבות אותו אליי במהירות. גורם לי להצמד אל הדלת בפחד.
״את לא רצינית נכון?״ הוא שואל בשיניים חורקות כשהוא כל כך קרוב אליי שאני מרגישה את נשימות הזעם שלו על פניי. ״את לא יכולה להיות רצינית.״ הוא אומר ומנענע בראשו כשהוא מהדק את הלסת שלו בחוזקה. הוא מתרחק ממני שני צעדים וממקד את מבטו בי. הוא סורק את גופי בעיניו הכחולות וגורם לרגליי לרעוד ולנשמתי להתגבר.
״אז כשאני נלחם ומסכן את חיי כדי להציל אותנו את יוצאת למסיבות בקליפורניה?״ הוא שאל בארס וגיחך בזלזול.
״פאק שלושה חודשים שאני נמצא במלחמה הזאת וכל מה שחשבתי עליו זה על כמה שאת שונאת אותי בבית. כמה שאת בטח דואגת ובטוחה שאני אמות. חשבתי שאת שם מחכה שאחזור!!״ הוא צועק ודמעות פרצו מהכחול שבעיניו וזלגו בחופשיות על לחייו. אני מצמידה את שפתיי בחוזקה וממצמצת כמה פעמים, מנסה להעלים את הדמעות שמאיימות לזלוג מעיניי. אני מרימה את ידי מאחורי גבי ומחזיקה בידית בחוזקה, מנסה שתחזיק אותי שלא אפול עקב המבט שהוא נועץ בי.
״ואת לא!! לא היית שם! אני כמו אדיוט מזדיין לא מפסיק לחשוב עלייך ואת נהנת לך פה! בלי טיפת דאגה אליי!״ הוא צורח וגורם לליבי ליפול מחזי. לא הוא לא אמר את זה עכשיו. שתקתי כמה שניות בשביל לראות אם ישנה את מילותיו. אך הוא לא עושה זאת, וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. ״אתה באמת חושב שלא דאגתי לך?״ שאלתי במעט פחד, איך הוא יכול לחשוב דבר כזה? ״תגידי לי את! כי כשאני חוזר לבית את לא נמצאת שם! ההורים שלך אומרים לי שאת בקליפורניה! אני טס לפה בטיסה הראשונה מצפה לכל ההסברים שיש לך לתת לי, וכשאת פותחת לי את הדלת אני רואה אותך לבושה ככה! מאופרת ככה! מה את מצפה שאני אחשוב לעזאזל אליסון?! את נטשת אותי!!״ הוא צורח בחוזקה ומביט בי בכל כך הרבה זעם ואכזבה שאני חושבת שאשבר אם אמשיך לעמוד פה מולו.
״אתה נטשת אותי ריאן! היינו יכולים לברוח לכאן ביחד! אבל אתה בחרת להשאיר אותי לבד עם הפחד הזה שרוקן אותי מכל רגש אחר! ואין לי שום הסברים לתת לך! אני אמרתי לך בברור, שאם תכנס למכונית המזורגגת , תאבד אותי לתמיד. ואני בניגוד אלייך, שאומר שהוא לא יעזוב אותי לעולם ועושה זאת בכל זאת, עומדת במילים שלי.״ אמרתי בשקט, כשהדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניי. עיניו הנוצצות נפקחות בהלם ובבהלה , ופחד נראה בהן.
״אני עשיתי את זה בשבילנו״ הוא אומר בשקט ומשפיל את את עיניו הדומעות. ״איך בדיוק? רוב הסיכויים שלא היית חוזר בחיים ריאן, ואני הייתי נשארת בלעדייך. המלחמה הזאת הייתה יותר חשובה לך ממני״ אני כמעט לוחשת והוא מרים את מבטו אליי. הוא הניד את ראשו בשלילה וניסה לעצור את שפתיו הרועדות. הוא התקדם אליי ונעמד צעד מולי, גורם לי להרים את ראשי אליו, למרות העקבים הגבוהים שאני נועלת, הוא עדיין יותר גבוה ממני.
״אני נלחמתי במלחמה הזאת בגלל שאת יותר מדי חשובה לי. יותר מכל דבר אחר בעולם. הם חטפו אותך בלונדה, תאהבי את זה או לא אבל אני נהנתי מכל רגע ורגע כשהרגנו את הבן זונה.״ הוא אמר והרים את ידו אל עבר פניי. עצמתי את עיניי כשהרגשתי את ידו מלטפת את פניי בעדינות. ״אני בחיים. תמיד ידעתי שאשאר בחיים. חבל שלא האמנת בי יותר..״ הוא אמר וגרם לי לפקוח את עיניי בזעם, עיניו המשועשעות מביטות בי. ״מה לעזאזל מצחיק אותך?״ שאלתי בכעס אך בתוכי נמסתי מכך שהעצב נעלם מעיניו. הוא נאנח.

״את מוכנה להסביר לי, למה טסת לפה?״ הוא מפתיע אותי בשאלתו. עוד פעם העצב בעיניו. לעזאזל! מה אני אמורה לומר לו? חשבתי שאתה תמות והפחד כמעט הרס אותי שאפילו לא רציתי לשמוע את הבשורה המרה, שגם אם היית חוזר רציתי שתשנא אותי בשביל שלא תעשה לי חיים קשים ולא תרצה לחזור אליי. אז פשוט טסתי לפה.
״אני..״ התחלתי להגיד ועצמתי את עיניי. ״זה לא משנה״ הנדתי בראשי. ״מה שמשנה זה שאני שמחה שאתה חי, אבל אני ואתה לא נחזור להיות ביחד שוב.״ אני אומרת בקול יציב, אך אני רועדת מבפנים. הוא מביט בי במבט אדיש , כאילו מילותיי לא משפיעות עליו, גבותיי מתכווצות בבלבול,  כבר.. לא אכפת לו?
״את יכולה להמשיך לזיין לי תמוח על זה כמה שאת רק רוצה. אבל אני ארצה לראות את הפנים שלך כשנכין את ההזמנות לחתונה שלנו״ הוא אומר בחיוך קטן והתקדם אחורה לספה ומרים את המעיל שלי. אני מביטה בו המומה כשליבי פועם כל כך חזק שאפשר לראות את הפעימות כנגד העור שלי. מה לעזאזל? הוא אמור לשנוא אותי! לא להגיד דברים שיגרמו לגן החיות שבבטן שלי להתעורר לחיים אחרי כל שלושת החודשים האלו!
״הולכים? אני גווע מרעב״ הוא אומר ומזיז את גופי המשותק מעט כדי לפתוח את הדלת. ״אתה פשוט לא שפוי. מה לעזאזל עובר עלייך?״ אני שואלת כשקולי נשמע כמו של רובוט. הוא הסתובב אליי והביט בי במבט רגוע, כל כך שונה מאיך שהיה כשנכנס לבית. ״את חושבת שאני עד כדי כך אידיוט בלונדה?״ הוא שואל ומקרב את פניו אל פניי, ״אם חשבת שמה שעשית לי יגרום לי לשנוא אותך ולא לרצות אותך יותר אז את האדיוטית היחידה פה. אני אוהב אותך יותר מדי בשביל לשנוא אותך, נכון התאכזבתי, כעסתי, נפגעתי, אבל התוכנית הקטנה שלך לא תצליח. אנחנו שייכים אחד לשני, וקליפורניה היא לא זאת שתפריד בינינו.״ הוא לוחש לשפתיי וגורם להן לרעוד בהלם. אני עוצמת את עיניי ביאוש. איך הוא עלה עליי לעזאזל? מה לא בסדר איתו? למה הוא עושה לי את זה? הוא לא יכול פשוט לצפות שאני אחזור אליו אחרי מה שעשה!
״הפסקת לאהוב אותי בשלושה חודשים האלה?״ הוא שואל ומרים את ידיו אל צווארי כששפתינו עדיין כל כך קרובות אחת לשניה, שתנועה לא נכונה, רעד לא נכון, והדבר שחלמתי לעשות בכל החודשים האלה יקרה.
איך הוא יכול לשאול אותי דבר כזה? הוא לא באמת שאל את זה, נכון?
פקחתי את עיניי, נותנת לכל הרגשות שהסתרתי בזמן האחרון לצאת, נותנת לו לראות הכל, את כל האהבה שיש לי אליו. הוא חייך חיוך קטן.
״ידעתי״ הוא לחש.
ובדיוק ברגע ששפתינו היו שניה מלהתאחד, שניה מלהציף אותי מעונג. שמענו את הקול שלו.
״נסיכה שלי, את באה?״ פערתי את עיניי במהירות , והבטתי בעיניו הפעורות של ריאן. הוא התרחק ממני בשניה והביט אל האדם שעומד מאחוריו באגרופים מכווצים. זרועותיו רועדות מזעם. לעזאזל!! שכחתי שמארק אמור לבוא איתנו! אני מביטה בשני הגברים היפים האלה ואני חשה איך הולך להיות פה מלחמה יותר גדולה מהמלחמה שהייתה לריאן עם סטארלס.