My Prisoner

פרק 37

״את לא יכולה להמשיך לעשות לנו את זה בלונדה. בבקשה.״ הוא מתחנן אליי אחרי שהתנתקנו מהנשיקה הסוערת שהייתה מלאה בתשוקה וגעגוע. ידיי עדיין על עורפו, והוא נשען עליי כך שגבי מוצמד לקיר הקר שמאחוריי. ״מאיפה אני יודעת שזה לא יקרה שוב ריאן? שלא תעזוב ותשאיר אותי עם הפחד הזה? שיגרום לי לעזוב את כל מה שהכרתי בבית ולברוח לקליפורניה״ אני זורקת לעברו בעצב ויאוש. כי נמאס לי, אני רק רוצה לחזור למצב שהיינו בו פעם, לפני שסטארלס התקשרו אל ליאם ואיימו על חייהם של ריאן וסמואל. רוצה לחזור שוב לזרועות שלו ולהתהפך בסדינים שלו ערומה כמו בכל בוקר שחלקנו.
אבל איך, איך אדע שהכל יחזור לקדמותו, ואיזשהי מאפייה לא תאיים עליו שוב, נכון ריאן חזר ואמר שזאת היחידה שהוא התעסק איתה, אך הוא התעסק עם הרבה אנשים מסוכנים. איך אדע שלא יקריב את עצמו בצורה מסוכנת כל כך שוב? כי אני לא מוכנה לחזור לפחד הזה, לפחד הזה שאיים לשתק את כל הגוף שלי.

״אף אחד לא יתעסק איתי יותר בלונדה. אף אחד לא טיפש מספיק. סטארלס היה מטומטם, והוא שילם על הטמטום שלו.
אבל אם זה לא משכנע אותך, אז אני נשבע, נשבע בזכרון שיש לי לאחותי שאני לא אעזוב אותך שוב. לעולם.״ הוא נשבע וליטף את פניי, הכנות ממלאת את כל הים הכחול שבעיניו ואני נמסה תחת מבטו. לא יודעת אם אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בהתעקשות הנוראית הזאת
שאנחנו צריכים להפרד. המבט ההרוס שלו מייסר אותי, אני פשוט לא יכולה לראות אותו ככה.
״אני אדיוט רציני אוקיי? אני יודע את זה. אני אדיוט, דפוק , פושע רשע, אגואיסט , כל מה שרק תרצי. אבל האדיוט הזה אוהב אותך , אוהב אותך כל כך שהוא לא יכול לשחרר ממך. אני לא מאמין שאני פאקינג אומר את זה, אבל להכנס לכלא ולפגוש אותך, היה הדבר הכי טוב שקרה בחיי. את הדבר הכי טוב שקרה בחיי, הדבר שגרם לי לחשוב בהגיון לרגע ולדעת שגם בחור כמוני יכול להתאהב, ושאהבה זה לא בולשיט אחד גדול. כי אלוהים בלודנה, אני לא יכול לתאר לך כמה שאני אוהב אותך. כמה שאני מכור אלייך. מכור יותר מדי.״ הוא אומר כשדמעה זולגת באיטיות מעיניו הכחולה ונוחתת על הלחי שלי. אני מרגישה אותה נספגת על עורי. ומוצאת את עצמי רוצה שהיא תשאר שם, רוצה שכל חלק בגוף שלו ישאר על עורי.
השפתיים שלי פסוקות והלב שלי שכח לפעום. את הכנות שבעיניו כרגע לא ראיתי מעולם. הוא מעולם לא היה כל כך רציני. וריאן תמיד רציני. ואני כבר יודעת שאין טעם בלהחזיק מעמד עוד. אין טעם להתעקש. הרי הוא כבר נכנס אל תוך העור שלי, אל תוך הנשמה, והוא לא הולך לצאת משם, לעולם. בשביל מה עוד אמשיך לעבוד על עצמי? כשאני יודעת שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, כשאני יודעת שהשלושה חודשים שחלפו להן היו מייסרות וללא רגע של שלווה. אז אני צועקת לעצמי שמספיק.
אני מחזיק בו בחוזקה ומצמידה את גופי אל גופו. נואשת לקרבה שלו. אני מחבקת אותו בחוזקה. הוא כורך את זרועותיו סביבי ומחזק את החיבוק עד כדי כך שאני בקושי מצליחה להפעיל את ראותיי.
״אני דאגתי לך כל כך״ מלמלתי אל תוך צווארו בבכי. שוכחת שאנחנו בשירותים של המסעדה ושכל רגע מישהו יכול להכנס.
״אני מצטער אהובה שלי. אני פה, אין לך למה לדאוג יותר״ הוא לחש אל תוך אוזני והסניף את השיער שלי. ואני רק רוצה להשאר כך, כל חיי, בזרועותיו.