My Prisoner

פרק 31

נקודת מבט ריאן:

״אני יודעת שכואב לך להשאר בבית שאתה יודע שהיא גרה בו, אבל אני מבקשת ממך להשתדל, אנחנו זקוקים לראות אותך ואת דן בריאים ושלמים, אני לא מוכנה לאבד עוד ילד״ אמרה אמא שלי ופרצה בבכי , אבי הרים את ידיו ואחז בכתפיה בעידוד.
אני טיפש, ואדיוט , ודפוק, אני יודע את זה. אני לא אמור לתת להורים שלי לסבול כל כך, אני אמור להשאר פה בבית שלהם ולהראות שאנחנו יכולים להתגבר על זה, שנוכל לעבור הלאה. אבל לעזאזל אני לא חושב שאני אצליח להתגבר על זה. אז איך אני אעודד אותם?
לדעת שאיבדתי את אחותי הקטנה גורם לליבי להתכווץ לכדור קטן. אהבתי אותה כל כך, שמרתי עליה תמיד, כשבני הילד המטומטם שהיה איתה בגן החליט למשוך לה את השיער, או כשנשבר לה הלב בחטיבה כשהחבר האדיוט שלה עזב אותה. איך אני אמשיך בלעדיה? איך חייתי כל החודשים האלה מבלי לראות אותה בכלל?
״אני אשאר פה בימים הקרובים אוקיי?״ מלמלתי להורים שלי בתקווה שזה יגרום להם להרגיש טוב יותר. על פניה של אימי נפרס חיוך קטן מלא בהקלה ואבי טפח לי של הכתף. ״אין לך מושג כמה אנחנו מעריכים את זה בן״ אמר לי אבי אך דעתי הוסחה כשראיתי את אליסון יוצאת מהסלון. לאן היא הולכת? היא לא הולכת הביתה נכון? היא חייבת להשאר איתי, אני לא אצליח להתמודד עם כל זה בלעדיה!
״ריאן? אתה שומע אותי?״ אמי שאלה אותי והבטתי בה בבלבול, לא הייתי מרוכז במה שהם אמרו. ״מה?״ שאלתי והיא נאנחה. ״אמרתי, שהחדר שלך מסודר, ואתה יכול לישון שם עם אליסון.. או ש.. היא מעדיפה לישון לבד..?״ היא שאלה בהיסוס וצמצמה את עיניה ״לא, היא ישנה איתי״ אמרתי וקמתי מהספה, ״אני הולך לשירותים, אני מת להשתין״ אני אומר ומסדר את החולצה שלי שהתקמטה. אני רק רוצה לראות אם חשדותיי נכונות ואם היא הלכה לביתה. כי קצת נטשתי אותה כשנכנסנו לסלון, אולי היא כועסת?
״קצת נימוסים לא יזיקו לך אתה יודע?״ אמי שאלה בעקבות מה שאמרתי, גיחכתי ״את יודעת שנימוסים הם לא הצד שלי״ אמרתי והתקדמתי ליציאה מהסלון, לא מחכה לתשובתה.
אך מה שראיתי אחרי גרם לי להעדיף שהיא הייתה הולכת הביתה בגלל שהיא כועסת עליי. אני קפוא במקומי, כשאני רואה אותה מתגלגלת , כל מדרגה גורמת לליבי להתנפץ יותר ויותר. תזוז ריאן! תעצור את זה!! למה אתה פשוט עומד ככה סתם?! צועק לי התת מודע, אך רק שהיא נוחתת על הרצפה הקשה בחבטה חזקה, הרגליים שלי מתעוררת ומתחילות לרוץ. ״אליסון!!!״ אני צורח ורץ אליה.
נפלתי על ברכיי לידה ואני מרגיש את הלחץ הולך וגובר בתוכי. ״בלונדה״ אני מלמל בפחד את שמה וחופן את פניה בלחץ. ״היי תתעוררי״ אני מנער אותה, היא פשוט שוכבת חסרת הכרה ואני מרגיש שהגוף שלי פשוט קופא. שהנשימה שלי נעצרת וכך גם הלב שלי, המוח שלי לא חושב בהגיון והפחד משתלט על כל גופי, אני חש איך הדמעות מוצאות את הדרך לעיניי כשאני ממשיך לנער אותה והיא לא עונה לי. ״תתעוררי לעזאזל!״ אני צועק בהסטריה ומרים את מבטי במעלה המדרגות. אני רואה אותה עומדת שם עם פרצוף מרוצה על פניה. היא פשוט עומדת עם חיוך רחב וחולני על פניה. ״את .. דחפת אותה??״ צרחתי בפאניקה לעבר מליסה שהסיטה את מבטה מאליסון אליי ובעיניה נוצר ניצוץ של פחד. ״היא התחילה!״ היא צעקה במעט פחד לעברי. פערתי את עיניי בזעזוע, אני לא ידעתי שהיא עד כדי כך.. חולת נפש!
״היי ריאן שמעתי אותך צועק , קרה משה..״ סמואל נעצר כשראה את אליסון שכובה חסרת הכרה בזרועותיי. ״אליסון!״ הוא צעק ורץ לעברנו. ״מה קרה?״ הוא שאל בפחד כשעיניו נעוצות בה ״היא התגלגלה בכל המדרגות״ אמרתי ואחזתי בפני, מתחנן שהיא תתעורר. ״צריכים לקחת אותה לבית החולים״ סמואל אמר ובשניה שאני עומד להסכים למילותיו אני שומע מלמול מפיה של אליסון. עיניי נפערות בלחץ ואני אוחז חזק יותר בפניה כשאני מרגיש שהדמעות שהחזקתי בעיניי כבר זולגות על לחיי. ״היי בלונדה״ אני מלמל ומסיט שערה מפניה , ״היא פקחה את עיניה היפות שיודעות להפנט אותי בכל פעם וריכזה את מבטה בי. ״כואב לי.. הראש״ היא מלמלה והרימה את ידה באיטיות לראשה , ״הכל יהיה בסדר״ אני לוחש ומרים אותה בזרועותיי, אני צועד אל עבר הסלון במהירות ושומע את כל הצעקות שנשמעות בפאניקה מסביבי, אך לא מתייחס. אני מניח את אליסון בעדינות על הספה וסמואל מופיע עם דברים קפואים בידו. אני מביט במה שיש בידו, ואז עליו, ״מה זה?״ שאלתי בהיסוס והבטתי על הדבר הורוד שבידו ״זה .. לא יודע מצאתי את זה במקפיא״ הוא אמר והניח את זה על ראשה של אליסון, ״אתה יותר מטומטם ממה שחשבתי״ זרקתי לעברו ״זה הדבר היחיד הקפוא שמצאתי במקפיא! לא היה קרח״ , אליסון פלטה צחקוק מפיה ומיד התכווצה בכאב ״אל תצחיקו אותי״ היא אמרה בקול חלש והניחה את ידה על בטנה. ״אני חושב שצריך לקחת אותך לבית החולים בלונדה״ אני אומר ועיניה מיד מתמלאות בפחד ״לא, לא לבית חולים בבקשה״ היא התחילה למלמל בהסטריה. מיהרתי להחזיק בידה ״אוקיי, לא לבית חולים, רק תרגעי״ אמרתי ונשקתי לידה.
״היי איך אתם-״ שמענו את קולו של דון מפתח הסלון, הוא היה עם כריס , אלנה וליאם. עיניו מיד נפערו בפחד כשראה את אליסון שכובה על הספה ומשהו ורוד ולא ברור מוצמד לראשה. ״מה קרה?!״ הוא שאל לחוץ ורץ לעברנו, ״היא רק נפלה-״ ״מליסה דחפה אותה במדרגות!״ סמואל קטע אותי, אז הוא הבין שזאת היא זאת שדחפה אותה?
״מה??״ צעקו כריס וליאם ביחד, אלנה מיהרה לעמוד ליד דון ולנסות להרגיע אותו לא לעשות מעשה שהוא יתחרט עליו.
מלסיה מופיע בפתח הסלון ואני פוער את עיניי, איך יש למשוגעת הזאת אומץ להופיע פה אחרי מה שהיא עשתה לעזאזל?! מה לא בסדר איתה?! אם הייתי היא הייתי בורח הכי רחוק שרק אפשר! חולת נפש!! לא הספקתי לחשוב יותר מדי כי בדיוק כריס קפצה על מליסה והתחילה להכות אותה בחוזקה. ״בת זונה! איך העזת לגעת בה!!״ היא צרחה והכתה אותה חזק יותר, לא טרחתי לקום ולהציל אותה, אני חושב שזה מגיע לה, כי אם היא לא הייתה בחורה, היא הייתה מתה מכמות האגרופים שהייתי מכניס לפניה. אז למה שלא ניתן לבחורה אחרת לעשות את העבודה?
אחרי כמה דקות שכולנו , כולל אליסון , מביטים במעשה , ליאם ממהר לכריס ומרים אותה כשהיא לא מפסיקה לבעוט באוויר ולצעוק לו לשחרר אותה.
שמעתי את אליסון מצחקקת והסטתי את מבטי מהם אליה. ״מה משעשע אותך?״ שאלתי והיא פשוט המשיכה לצחוק. היא פשוט משוגעת. ואני משוגע על המשוגעת שלי.

נקודת מבט אליסון:

״את תשלמי על זה!!״ מליסה צועקת לפתע אחרי שהיא קמה מהרצפה בקושי בגלל המכות שהכניסה לה כריס.
מה היא רוצה ממני? לא מפסיק לה שהיא דחפה אותי במדרגות ועכשיו אני בקושי יכולה להזיז את גופי? היא פשוט לא שפויה בראש.
״ואתה יויו תתחרט על זה! כי כשתרצה לחזור אליי אני אחשוב על לדחות אותך!״ היא צעקה אל עבר ריאן והרגשתי איך הזעם והעצבים בוערים בתוכי. אני רוצה אני פשוט רוצה לקרוע את הפנים שלה מהראש שלה! זה בכלל הגיוני מה שחשבתי עכשיו? אני מאבדת את השפיות שלי בגללה!
״את פשוט חולת נפש.״ ריאן אומר בשקט ואני מרגישה שהוא מתחיל להתנשם באיפוק , ידיו מתכווצות לשתי אגרופים חזקים , ואם היא תמשיך לדבר אני חושבת שהוא לא יצליח להתאפק יותר. אני מניחה את ידי על זרועו במטרה להרגיע אותו וזה מצליח לי מעט כשאני מרגישה שהוא משחרר את שריריו.
ליאם ששם לב שריאן דרוך מרים את מליסה על כתפו ומוציא אותה מהסלון, ואני מנחשת שגם מהבית כשהיא לא מפסיקה לצרוח עליו לעזוב אותה.
״איך נפטר מהאישה הזאת ריאן?״ שאלתי מיואשת שהיא כל הזמן נמצאת בכל מקום ופוגעת בי. ריאן נעץ את עיניו היפייפיות בעיניי ונאנח. ״אני כל כך מצטער בלונדה. אני יודע שהיא הציקה לך הרבה, אך לא חשבתי שהיא תגיע להמצב של לפגוע בך ככה.״ הוא אמר בעצב ונשם עמוק, ״אני אטפל בזה. אני מבטיח..״ הוא אומר ומניח את ראשו על בטני, ליטפתי את שיערו ועצמתי את עיניי, אני מקווה שהיא תצא לנו מהחיים, כמה שיותר מהר.

__________
______________

אם תשכנעו אותי אני אעלה עוד פרק היום😉
תודה רבה לכל הבנות שמגיבות ומצביעות וגורמות לי לרצות להמשיך, אוהבת אותכן ❤️