ילדה מיוחדת

הקדמה

ימי הביניים




היינו במלחמה. עמדנו מול צבא האוייב- שהיה בו כוח קסם כמו שלנו היה. אך זה לא הרתיע אותנו. "אתם תיסוגו או שתילחמו," אמר המנהיג שלנו, הרפר. סינון קללה מהצד השני, ואז "לעולם לא. אינני מבין, מדוע שלא שנהיה חברים? הרי שנינו חפצים באותו דבר." אמר ג'יימס, המנהיג שלהם. אחזתי בחזקה בחרבי ממקומי בצבא. הייתי מוכן להגן עלינו בכל דרך ולמות למען המטרה. ידעתי שהיום הזה ירשם בדפי ההסטוריה יום אחד, אבל כרגע התרכזתי במשימה. מישהו בשורה הראשונה צעד כמה צעדים קדימה ונעמד ליד הרפר. "אין לכם סיכויי נגדנו. אנו יותר חזקים מכם. לכו ואף אחד מאיתנו לא ישא בתוצאות" אמר אמיל. שקט השתרר והיה אפשר לחתוך את המתח בסכין. לבסוף מישהו ירה חץ מהצד השני והצבא שלי קרא קריאת תיגר. זינקנו לקרב.

התוצאות: הרבה הרוגים לצד השני, שיצא בלי הגביש. רק המנהיג שלהם נותר וכמה חברים שלו. הוא התנשף כשהרפר התקרב אליו והגביש שלו בכיס. "היכנע." אמר הרפר. ג'יימס שלח אליו מבט מלא סלידה. "יום יבוא וננקום בכם. רוח הנבואה איתנו. לא עמכם!" אמר ג'יימס ופנה אל חבריו. הם עלו על סוסיהם ורכבו מכאן. הרפר בהה בנקודה שהם נעלמו. "רוח הנבואה," מלמל כשהתקרבתי אליו. "אבוי לי." "מה נעשה עם הגביש?" שאלתי.