ילדה מיוחדת

משפחת קסם (נק' מבט: נעמה)

נתליתי בין שמיים וארץ והיה מוזר להרגיש חסרת אונים אחרי שכל המסע הייתי בשליטה מוחלטת ותמיד...מאז המקרה ההוא. לא. לא לחשוב עליו. במקום זה השתדלתי לבהות באימה ברוח ובחבריי משוחחים בזמן שניסיתי להחלץ שוב ושוב, שוב ושוב ללא הצלחה. התנשפתי לבסוף ואז בייאוש שידרתי לכולם. זה גרם לעידו לבכות, מה ששבר לי את הלב, אלא שאז נזכרתי מה קרה וחזרתי לכעוס ולהיות המומה. נדמה שהקולות שלהם מתרחקים ככל שהמשכתי להיות תלוייה כאן, מה שהקל עליי בשידור המחשבה. אם ככה אני אמות...משונה, אבל היה קל להשלים עם המוות, מה שהפתיע אותי לגמרי. 'נו טוב,' מצאתי את עצמי חושבת, רגועה לגמרי. 'לפחות זה יהיה בהגנה על העולמות שלי.' "שלום," שמעתי קול חדש לגמרי ואם לא הייתי כלואה וחסומת פה הייתי קופצת כמה מטרים למעלה וצווחת את נשמתי. הרוגע המוזר שלי נעלם מיד והלב שלי דפק ורעדתי. מישהו סובב אותי אחורה והסתכלתי באימה על הדובר. נראה שזה פלוריאן, מי שמיה דיברה עליו- זה היה רוח שחור כולו, בלי עיניים, אף או פה. היה מוזר לראות מישהו ככה ולחשוב שהוא נחמד- זה סחרר אותי, אבל למזלי(נראה לי) הייתי קשורה אז הייתי יציבה ויכולתי להמשיך לבהות בו באימה.(יש.) פלוריאן הוריד אותי מהחבלים והסיר לי את מחסום הפה. התנשפתי והתנערתי כולי כמו חתול מתחושת החבלים שקשרו אותי בזהירות. כשהתאוששתי הרמתי את הראש לראות איפה אני. המבוך נעלם- תעתוע? ונראה שהייתי מוקפת גבעות ענקיות של דשא ובית כפרי היה מולי. בהיתי בו בתהייה ובלב דופק. זה נראה כמו תמונה מגוגל תמונות. אין מצב שזה אמיתי. זה יפה מידי. העולם הסתחרר וייצבתי את הראש בידיי. "שלום לך," אמר שוב פלוריאן. "וברוכה הבאה לבית משפחת אבינועם." אמר בחיוך. שתקתי. "מה עשית לי?" שאלתי לבסוף כעבור דקה. הוא צמצם עיניים. "מלבד הטלפורטציה? לא עשיתי לך דבר. מדוע את חושבת שעשיתי לך משהו? כי אני רוח?" רטן. נאלצתי לבלוע את הדבר הבא שרציתי להגיד בכוח. "סליחה," מלמלתי. מה שבאמת רציתי להגיד היה:'טוב, כן. כנראה אחיך קשר אותי עכשיו ורוצה לבשל אותי לארוחת צהריים. ובסרטים אתן הרוחות תמיד רעות ומפחידות, לפעמים גם במציאות, אז סליחה באמת על הדיעות הקדומות שלי'. פלוריאן נאנח. "שיהיה כך. ובכן, מדוע אנו עוד עומדים כאן בשמש הקופחת? הבה ניכנס לביתם הצנוע." אמר ונכנסתי אחריו בהיסוס, מוכנה לברוח לכל מקרה.

נכנסנו לחדר אוכל עם מטבח, שמאחוריו היה סלון ומצדדיו מדרגות שלידן היה...סיר פוייקה שחור? בהיתי בו. כל הווילונות בבית היו מוסטים חוץ משל חלון אחד לנוף המדהים של הגבעות וים רחוק שספינת מפרש הייתה בו. אישה עם שיער שחור שנראתה מותשת אבל כשראתה אותי חייכה אליי. כנראה- בעלה שם לה יד על הכתף והנהן כאומר לה 'יפה עשית. עכשיו אפשר לשתות שוקו!' "את צודקת נעמה," אמרה האישה שידעתי כבר שהיא אינפרא לפי מה שהרגשתי ממנה. "טכנית, את לא לגמרי כאן- אבל אנחנו כן. זימנו אותך...לכמה רגעים." אמרה בהיסוס וספקה כפיים, מניחה מצקת בתוך הסיר שהעלה אדים בלי ריח. אבל בכל פעם שניסיתי להריח אותם, כאילו יותר הייתי מוחשית בבית הזה ופחות מעל הסיר שרצה לבשל אותי לארוחת צהריים של הרוח. כשחשבתי את זה, פלוריאן עשה מבט כועס ונשף כמו תמר. "שונא אותו." רטן שוב. הבעל של האישה שם לו יד על הכתף הפעם והנהן בהזדהות. "כולנו. אבל נצטרך לעצור בקרוב את הרפר וג'יימס- וחשוב מזה, הבת שלנו שם." אמר. דאגה הסתננה לקולו, למרות שהוא ניסה להישמע סמכותי וכמי שיודע מה הוא עושה. התבלבלתי. 'הבת שלהם?' "אה..." התחלתי להגיד. האישה הסתכלה עליי ונראתה כמשלימה עם משהו. "מיה לא סיפרה לכם עלינו, מה?" אמרה ונאנחה. "ברור שלא. למיה יש הרבה דברים להתמודד איתם." מלמלה. שתקתי בבילבול הולך וגובר. "וזה אירוני שדווקא אותך הבאנו לכאן" אמר בעלה במה שכנראה היה ניסיון להפיג ולשבור את הקרח. אישתו אכן חייכה חלושות. "נכון. מיה לא תסלח לנו על זה אם תדע שאנחנו יודעים. לכן לא נגלה לה דבר." אמרה. בעלה הנהן. נשמתי עמוק. מוזר, אבל בנשימה הזאת כן הרגשתי אדים רעילים- כנראה מהסיר במציאות המרה שבאמת הייתי בה. "על מה אתם מדב-" הפסקתי לשאול כשהאישה הרימה יד. משונה, אבל הרגשתי שהיא לא הפסיקה אותי רק למראה עין, אלא זימנה משהו מתוכי שגרם לי להפסיק לדבר, וזה הפחיד אותי עד מוות. בעלה נהיה מודאג, והתחלתי להבין עם מי הוא חי.

אם מיה היא הבת שלהם, שמחתי שאימצו אותה. שתקתי בכעס שניסיתי בחוסר הצלחה לא להראות, לפחות לפי מבט ההתנצלות של אמא של מיה. "אני אלונה," אמרה. "בעלי הוא גבריאל. הדבר הבא אולי ישמח את מיה ויפצה על..." היא השתעלה. "ובכן, הקסם עובר במשפחה שלנו זה דורות. לכן מיה חזקה כל כך." אמרה. שתקתי, כי באימה שחזרה אליי הכעס שלי נעלם כשנזכרתי איפה אני באמת והבטן שלי התהפכה בדאגה. או לפחות קיוויתי שמזה ולא ממשהו אחר שמכריחים אותי לעשות שם. בלעתי רוק שלשמחתי לא הרגשתי איתו שום טעם חוץ ממנו, אם כי כן התחלתי להרגיש כאבים בכל הגוף. 'הגיע הזמן', חשבתי בעגמומיות. לפי תחושת הזמן שלי, הייתי קשורה לפחות כבר חמש דקות.

"אה..." מלמלתי והופתעתי לגלות שאני שוב יכולה לדבר. "מה-למה את מתכוונת?" שאלתי בטשטוש. הם התחילו להעלם לי והעולם לפעמים נעשה שחור. התבלבלתי בדאגה ופחד הולכים וגוברים. אלונה עשתה פרצוף עצוב. פתאום ריחמתי עליה- היא נראתה מותשת מכל אישה שפגשתי במהלך חיי, כנראה מהקסמים שהיא עושה. "המשפחה שלנו-" "גבריאל-" הם שוב נעלמו לרגע וגם הקול שלהם-"-נחזור אחר כך," אמרה בהשלמה כשחזרתי לראות אותם. היא לחשה משהו, עשתה תנועה עם ידה, אדים ירוקים עלו מהסיר ואז הכל החשיך בשנית.