ילדה מיוחדת

מראה מלחיץ (נק' מבט: שקד)

"אתם מוכרחים להיכנס למבוך ברגע זה," שון החליט כעבור שתי דקות של שקט שבהן נעמה חזרה לישון ועידו ומיה הסתכלו עליה בדאגה. תמר קימטה את המצח. "איך?" שאלה השולטת באש. הקטנאור הנוסף הזר חייך אליה. "כמו שהגעתם לאינמאגיה." אמר. "כלומר בהתעתקות?" שאלה מיה. שמתי לב שהיא קמצה ידיים לאגרופים במתח. הקנטאור הזר הסתכל עליה בשאלה והיא חייכה בהיסוס. "בטלפורטציה?" אמרה לאט את המילה הארוכה. הקנטאור הנהן. "אבל..." אמרתי בפחד. ממש לא הייתי מוכן להגיע למבוך ההסתבכויוות המפחיד הזה, שבעיני נראה לי מתאים לו השם 'מבוך הפחד,' ולא רציתי לחזור לקור ולחושך כשעוברים ורואים כשעוברים טלפורטציה. אני מניח שזה כי אנחנו נוסעים במרחב היקום, תרתי משמע. "כן. אנא, קראו לי שאול בבקשה. ויש לי הרגשה לא טובה שיקרה משהו רע אם תמשיכו להישאר כאן." אמר הקטנאור הזר ששמו התברר כשאול. בלעתי רוק והחלפתי מבטים עם מיה, שהשפילה מבט אחרי זה. תהיתי אם גם היא פוחדת מעוד טלפורטציה. מיד אחרי זה השתדלתי לא להסתכל על אנשים כדי למצמץ באופן חופשי ולא מביך. אתם מבינים, הכוח שלי הוא היפנוט- מצמוץ אחד כשאני מסתכל על מישהו וחושב עליו מחשבות טובות והאדם או האינפרא נהיה לטובתי. או לרעתי, אם המחשבות שלי עליו רעות. כשאני ממש מתרכז, אני יכול להעלים ממוחו זכרונות שלמים. הדבר קל יותר על בני תמותה. כשהייתי קטן לא הבנתי למה כולם טובים אליי והכל מסתדר כמו שאני רוצה. עם הזמן התחלתי להבין, במיוחד כשגיליתי שאני אינפרא. מאז רציתי שהאדם יתנהג אליי כמו שהוא אמור להתנהג, לא כמו אחרי היפנוט, אלא כמו עצמו שהוא אמור להיות. הרגשתי רע כל פעם שלא הצלחתי להתאפק ומצמצתי. אני יודע שזה נשמע כמו כוח על מגוחך. כאילו, 'סופר - מן מצמוץ!' אבל ככה זה. יש גם כוחות מטופשים בעולמנו. שמתי לב כשמיה הגיעה שהיא סובלת מאותה הבעייה, כיוון שהיו לה כל הכוחות. אולי גם בגלל זה התחברנו בקלות.

"מה יקרה אם נישאר כאן?" תמר שאלה והחזירה אותי לשיחה. שאול הניד בראשו ושון הסתכל על תמר. "בואי נגיד שדברים לא טובים וזהו זה. עכשיו, אתם מוכנים?" שאל. נעמה עברה לישיבה במיטה שלה ושתתה מים רגילים. "כן," אמרה התאומה של עידו. עידו זז מרגל לרגל. לראשונה ראיתי אותו לחוץ ובהיתי בו במבט מתפלא. הוא תמיד נראה מלא ביטחון, מקסימום משועמם. מיה נאנחה. "כולם להחזיק ידיים, אני מניחה" אמרה. "רגע," אמר שון. הסתכלנו עליו. "אסור שתבצעי יותר מידי טלפורטציות, זה ירוקן את מאגר האנרגיה שלך. נקרא למישהו שזה הכוח שלו." הסביר ודהר לאנשהו. מיה הירפתה את הכתפיים ונשמה בהקלה. כנראה היא באמת הייתה מותשת עוד מההגעה שלנו. בינתיים אני הסתכלתי על עידו במבט מוזר ובוחן בזמן שהוא הסתכל בלחץ על היער. למה הוא כל כך לחוץ? כלומר, בטח. עמדנו להיכנס למבוך המוות שאנשים אפילו נתקעו שם במהלך ההסטוריה. אבל חוץ מזה...שאול חזר בינתיים עם ילד גביש נוסף והם התנשפו מהריצה אבל שתו מים והתאוששו. "קדימה," אמר ונאלצתי להפסיק לחשוב. תלינו את התיקים על הכתפיים ושמתי לב שמיה הסתכלה עליי במבט מוזר. כנראה קראה את המחשבות שלי. חייכתי אליה והיא חייכה אליי בהיסוס ותלתה את התיק שלה גם. עמדנו במעגל עכשיו, מחזיקים ידיים. עצמתי עיניים, מכין את עצמי לחושך של הטלפורטציה. ונעלמנו.