ילדה מיוחדת

2

בכנות- הכל קרה כל כך מהר שאני לא זוכרת את כל הפרטים. ישבתי בחדר שתיים בפנימייה וחשבתי על אתמול, מנסה להבין למה התעלפתי לראשונה בחיי. טוב, היה את ניתוב האנרגיה שעשינו כולנו- וזה שעד אז ניתבתי אותה עד לגביש כנראה התיש אותי גם, מה שלא עזר. ושקד, שהיפנט את סקוט ביחד איתי וגרם ליצורים ולרוח לסגת, גם זה בטח התיש אותי. ונעמה ועידו, שלחשו במחשבות ליצורים ולרוחות האחרים שיהיה בסדר, קפיצה קטנה לסיר הבישול זה לא נורא בכלל וזה כיף. נוגה שהפשירה את החדר, גבריאל שגרם להם להיות מבולבלים. ואז הם קפצו, חייכתי חיוך גדול לשקד והתעלפתי בידיו. עכשיו זזתי במבוכה בחדר בגלל הזיכרון, למרות שלא היה איתי אף אחד- הם אכלו ארוחת ארבע או נחו במרפאה. כל האירוע נראה לי מביך מאוד עכשיו. 'אוקיי', חשבתי בעגמומיות. 'לשנות נושא'. אמא- אלונה- הבטיחה לי שניפגש בקרוב. זה אכן הצליח לגרום לי לחייך שוב, עד שנעמה ועידו נכנסו. עידו רץ לטלוויזיה וחייכתי אליו. הוא הדליק בבובספוג. "אני בשלט!" הוא הכריז, הלך למיטה שלו ובהה בטלוויזיה. נעמה גיחכה. "צריך למסור את המפתח לאדם הבא. מיה-טיילור, איפה שקד? את יודעת?" נעמה שאלה אותי. "במרפאה," אמרתי וניסיתי להישמע אדישה. נעמה השפילה את המבט, ואז הסתכלה על אחיה. 'אתם מוכנים ילדים?' הטלוויזיה בדיוק שאלה ועידו ענה איתה. צחקתי, אבל אז נעמה חייכה חיוך ערמומי. "אתה מוכן, עידודוש?" זימרה. הוא הסתכל עליה במבט חושד. "למה?" שאל. נעמה נופפה מולו במפתח הכסוף של החדר והוא עקב אחריו בעיניו ומצמץ. "שקד חולה. טיילור חדשה, והיא כבר שמרה על החדר. אני שמרתי על החדר. תמר אחריך. כלומר..." היא חיכתה שהוא ירכיב את הפאזל בעצמו. הוא השפיל מבט זועף ולקח את המפתח ושם אותו בשידה שלו. "מרוצה?" רטן. נעמה חייכה. "בהחלט." זימרה שוב ויצאה בדילוגים, משאירה את הדלת פתוחה.

עידו נאנח וחזר לראות, ואני הלכתי לישון. התעוררתי באנקות כשמישהו זרק עליי משהו רך. שוקי. פתחתי עיניים וראיתי את שקד מולי, מחייך. "למה?" רטנתי. הוא צחק ועזר לי לקום. "בואי. הולכים להורים שלך." אמר.