ילדה מיוחדת

אנרגייה (נק' מבט: עידו)

עמדתי לחוץ באוהל של...קוראים לו שון? ידעתי שהוא כבר מכיר אותי וצריך לעשות הצגה שלא. בלעתי רוק כל הזמן שהוא דיבר ובקושי הקשבתי. "מחנה קסום" "יהיה לכם טוב כאן" בלה בלה בלה. הכל היה שקרים, אז זה לא עניין אותי. מה שכן עניין אותי, היה שמיה יודעת עליי, ואפילו נעמה התחילה לחשוד. התחלתי לחשוש שהיא קראה את המחשבות שלי מתישהו. איזה אידיוט אני, שלא חסמתי את המחשבות שלי במהלך כל המסע. השתדלתי לעשות את זה מעכשיו. זה היה קשה ודרש לקיחת אנרגיה מאנרגיית האינפרא שלי, אבל המאמץ יהיה שווה את זה. חוץ מזה, האנרגיה תחזור אליי לבסוף. בסוף ההסבר שון הוביל אותנו החוצה והלכנו לאוהלי הגבישים. אופס, אינפרות במסווה. חייכתי לעצמי, ומיהרתי להסיר את החיוך כשמיה הסתכלה עליי ונראתה מודאגת וחוששת. שמחתי שזאת רק היא שגילתה, כי היא נראתה לי ביישנית מכדי לרוץ ולספר את זה למישהו. וגם הרגשתי שהיא אינפרא חזקה מאוד, מה שאומר שהיא בטח יודעת לחסום את המחשבות שלה, ואז זה מקטין את הסיכויי שאחותי תגלה. הבטן שלי התכווצה כשנשכבתי בשק שינה לידה. שון הקצה לנו אוהל. אחרי שהכל ייגמר אני הולך למחוק מנעמה את זיכרון המשפחה ומה אני בשבילה, כדי לחסוך ממנה סבל. שון החשיך את האוהל ואני נשכבתי על הצד ובכיתי בשקט. לצערי מיה עדיין הייתה ערה והיא הסתכלה עליי.

המבט שלה התרכך לשנייה, אולם היא מיד הקשיחה אותו. הסתכלתי עליה. "אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יודע." אמרה. מחיתי את העיניים. מה קורה לי? "אני כן חייב. נשבעתי בשם אנרגיית האינפרא שלי." מלמלתי. היא בהתה בי בחוסר הבנה וחייכתי לעצמי. "זה אומר שאם אתה מפר את ההבטחה האנרגיה שלך נעלמת ואין לך כוחות יותר." הסברתי. היא קפאה. "אה...אתה עדיין לא חייב לעשות את זה," היא גמגמה. התרוממתי לישיבה מעל נעמה, שנחרה בשקט נחירות חמודות. אני מת על אחותי. שנינו בני חמש עשרה ובעלי עור בצבע שוקו. אבל כמובן שהיא יצאה החמודה יותר. כבר היו לה שני חברים ועכשיו היא בחבר השלישי. כמו שאומרים, מה יהיה כשהיא תהיה בת שמונה עשרה. "אבל הכוחות הם אלו שעושים אותך למי שאתה," אמרתי למיה. "לא נכון," היא מחתה. "אני מכירה גם בני תמותה נפלאים." נחרתי בבוז. "יופי להם. שיהנו להם. לילה טוב," אמרתי, חותם את השיחה. מיה החמיצה פנים ושנינו חזרנו לישון.