ילדה מיוחדת

היפנוט לוהט(נק' מבט: מיה)

תמר הדליקה להבות קטנות בידיה, אולם הם מיד נכבו. בהתקף של בהלה חשבתי שאולי היא לא מסוגלת להדליק אש ליד קרח, כמו שליאו לא יכל להיכנס לארמון של אבא של קיאונה אלת השלג בספרים. הסתכלתי בתחינה על שקד, שהנהן כאילו מבין. הרוח חזר עכשיו והסתכל עלינו, סוקר את כולנו. הוא נעצר בנקודה מסויימת באוויר, איפה שלא היה אף אחד. חברו המשיך ללחשש. הסתכלתי ימינה על נוגה, והיא נראתה קפואה מפחד. "שלום שוב," אמר הרוח ועידו קפץ. "אחי רוצה להגיד לך משהו," נעמה אמרה בהתרסה..או בטיפשות, נראה עוד מעט. היה לי טיק בעין והסתכלנו בחשש על הרוח, שהרים גבה. עידו הלך קדימה ברעד. "אני כבר לא בצד שלכם," גמגם. "תצטרכו להפנט מישהו אחר. בעצם, לא. יותר לא תהפנטו אף אחד." אמר. הרוח שתק וחברו הגביר את הלחשוש שלו, מה שגרם לי לזוז בעצבנות. תמר רעדה להפתעתי לראשונה מאז שפגשתי אותה. גולה עמדה לי בגרון. היא באמת לא יכולה לזמן אש בגלל נוגה עכשיו? "ככה," אמר הרוח. "לא אהפנט יותר אף אחד."הרגשתי שזה נאמר בלגלוג- לא היו לו פנים. עידו שילב ידיים בנחישות ונעמה ושירה הנהנו. "כן. אף אחד." שירה אמרה. היא נראתה בגיל שלי- כלומר, בגובה נורמלי, אבל בגיל שלי. היה לה שיער בלונדיני, עור לבן, נמשים. שקד הלך לעמוד מאחורי האחים בינתיים במהלך השיחה, מחכה. "ואתה כבר לא בצד שלנו," הרוח המשיך לדבר. עידו הנהן. הרגשתי שהוא מפחד עד מוות, אבל הוא לא הראה את זה. תהיתי אם הוא באמת הופנט או שהוא עדיין דו פרצופי, למרות שידעתי שזה לא יכול להיות. היפנוט זה כוח חזק מאוד, אפילו שהוא נעשה רק במצמוץ. מצמוץ אחד- והאדם בשליטת המהפנט. הסתכלתי על עידו בעצבנות. איך ההיפנוט שלו הוסר בכלל? אף פעם לא שמעתי על מקרה שאפשר להסיר היפנוט. מצד שני, אני לא יודעת על הכוח הזה כמעט כלום. הרוח הרהר. "ובכן...אתה כבר לא בצד שלנו." אמר שוב, ואז נאנח. "אבויי לי. אני אבוד! חברי היחיד כבר אינו משתף עימי פעולה." אמר. היה שקט מתוח שבמהלכו שקד החליף איתי מבט כשהסתתר מאחורי שירה. הנדתי לו בראש בתנועה כמעט בלתי מורגשת וקפואה.

הוא הנהן ושוב היה שקט. תמר שוב ניסתה להדליק אש והצליחה להבעיר להבה ביד ימין, אבל היא מיד נכבתה. הרגשתי שהרוח מחייך. "נדמה לי שלא הצגתי את עצמי? אני סקוט. אין לכם מה לנסות להילחם בי. כאמור, אני מת." אמר. תמר בלעה רוק. "היית במלחמת הקסם או לא?" שאלה. סקוט הנהן. "הייתי. נלחמתי לצד ג'יימס. כמעט ניצחנו. ג'יימס כמעט שהשיג את הגביש מהרפר הארור הזה. עזרתי לו. אבל ירו בי. בדיוק ברגע הנכון." אמר בתיעוב. "מי..מי ירה בך, אדוני? במי אתה רוצה שננקום?" נוגה שאלה בהיסוס. הרגשתי שסקוט מופתע לשמוע אותה מדברת, אבל אז הוא חייך. הלב שלי דפק. בינתיים התוכנית שלי עבדה טוב. "חבר של הרפר, אמיל." אמר הרוח, ששמו התברר כסקוט. "זה בדיוק מה שכתוב בספרי ההיסטוריה בספרייה של הפנימייה," נעמה אמרה במלמול מפוחד. שירה אחותה הנהנה. "כן. ויש משהו שרציתי לשאול. איך הקסם עובד? כלומר, בטח. בעזרת האנרגיה שבתוכך, צריך לתעל אותה ואז בעזרת הדמיון עושים הכל. אבל אין עוד דברים לעשות קסם חוץ מהאנרגיה שלנו?" שאלה. נלחצתי. אם סקוט יבחין שאנחנו מדברים איתו יותר מידי בפתיחות... "זה בדיוק מה שהאינפרות חשבו אחרי שניצחו," סקוט אמר והנהן והרגשתי שהוא מעריך את שירה ונוגה על השאלות שלהן. "לכן הם עשו חיפוש. הייתה כבר אז אגדה על יער קסום שיש בו משהו שנותן לו את הקסם. זה משך אותם, כמובן. הם הלכו ליער הזה, ששמו הרמוניה, כי הייתה שמועה שיש שם מערה קסומה והיא מפזרת את הקסם בכל. והם הלכו וגילו בה גבישים. גבישים שאם ממש מתרכזים יכולים להפוך לדברים, או להישאר כמו שהם ופשוט לחזק את הכוחות שלך." אמר סקוט. שירה שתקה.