ילדה מיוחדת

מחנה קסום (נק' מבט: מיה)

חבריי למסע הלכו בעקבותם בחשש, אבל אני לא כי בטחתי בדין בגלל החלום. הלכתי אליו והוא הסתכל עליי בשאלה. טוב, בשבילו הייתי מישהי זרה. חייכתי אליו, שוכחת לגמרי סוף סוף מהסוד שלי. "קוראים לך דין, נכון?" שאלתי. הוא נראה מופתע. "איך-" התחיל להגיד. צחקקתי וסיפרתי לו על החלום שבו הוא ברח ממפלצת. הוא חייך חיוך מוטרד. "ככה הגעתי לכאן," אמר. "אבל זה קרה לפני חודשיים. איך..." מלמל. "גם אני לא יודעת," אמרתי בפליאה. בדרך כלל היו לי חלומות מסוג חזיונות לעוד הרבה זמן, אפילו במושג של שנתיים. דין נראה שקוע במחשבות. "רגע. לך קוראים מיה, נכון?" שאל. היה תורי להתבלבל. "כן. איך-" הוא סיפר לי על החלום שלו שאנחנו מדברים עם עודד והולכים לאנימג'יק. לפחות זה נשמע שקוראים לזה ככה. אני גרועה באנגלית. חיות קסם? הלב שלי דפק. הוא חלם עליי ואני עליו.. מוזר. אבל לא הדבר הכי מוזר שקרה לי. מכאן הלכנו בשתיקה, כשאני חוסמת את האפשרות לקריאת המחשבות של דין- לפחות את זה למדתי סוף סוף לעשות. רציתי להיות עם עצמי. "הגענו," אדם אמר לבסוף כעבור חמש דקות הליכה. הסתכלנו מסביב. זה היה מחנה אוהלים ואנשים-סליחה, ואינפרות בישלו על מדורות ארוחות ערב. חלק הדליקו את האש בהנפת היד קדימה וזהו זה. בהיתי בהם בפליאה. אף פעם לא ראיתי את זה, ועוד מישהו שממש שולט בכוחות שלו. תמר חייכה. יכולתי להבין אותה. עכשיו היו סוף סוף עוד אנשים עם הכוח שלה. "בוא נביא אותם לשאול," דין אמר. אדם הניד בראשו. "הוא הקנטאור של המרפאים. בוא נלך ל.." הקול שלו נעצר משום מה. "מה?" שקד שאל בחשש. "אתם...אתם אינפרות?" אדם שאל בהיסוס. הנהנו.

"מה הבעיה?" נעמה שאלה. שוב הגנבתי יד לחרב שלי, ליתר ביטחון. אדם בלע רוק. "בואו." אמר וסימן לנו לבוא איתו. תמר החליפה מבטים מודאגים עם נעמה והלכנו. הגענו לעוד מחנה אוהלים, רק שלא היו בו אנשים. היו בו קנטאורים. נעצרנו במקום כי אדם הרים יד. "חכו כאן שנייה," אמר המרפא הצעיר ורץ לאנשהו. הסתכלתי בדאגה על דין, שהניד בראשו. מהמחשבות שלו הבנתי שגם הוא לא יודע מה קורה כאן. השפלתי מבט, וכשהרמתי אותו ראיתי את אדם שוב, אבל קנטאור עמד לידו וסקר אותנו במבטו חמור הסבר. למה הקנטאורים תמיד רציניים? איזה מעבר חד מהמורים החייכניים בפנימייה. "תכירו, זה שון הקנטאור." אמר אדם והקנטאור חייך והנהן. דין פער את העיניים. "אני זוכר אותך! אתה עשית לי סיור כאן לפני חודשיים." אמר. אדם חייך. "עכשיו אתה מבין מה עשיתי? ושון..." אדם היסס פתאום ואז לחש משהו לשון, שהתכופף אליו. בסוף שון הנהן. שון היה קנטאור עם גוף סוס אפור לבן, שלבש בחלק האדם שלו חולצה לבנה ושעון של בנים היה לו על יד שמאל. אחרי שסקרתי אותו הסתכלתי מסביב. קנטאורים הסתובבו בכל מקום, והתחלתי להבין שזהו מחנה הקנטאורים. תהיתי אם יש כאן עוד יצורים, כמו למשל פיות. תמיד רציתי להיות פיה.

 לבסוף שון הסתכל עלינו שוב."בואו נשוחח אצלי באוהל," הוא אמר והתחיל ללכת. הלכנו בחשש. "למה השפה שלהם עתיקה כזאת?" מלמלתי לאדם. אדם חייך. "כי הם לא הרבה בחברת בני אדם, אז הם לא מתעדכנים כל כך." אמר. חייכתי בהיסוס. נעמה התקרבה אלינו בריצה אחרי מה שנראה כמו וויכוח נוסף עם עידו. תהיתי בלחץ אם היא גילתה עליו עכשיו. "יש עוד מחנות?" שאלה, (בדיוק את מה שחשבתי לפני רגע, יש לציין) אבל בדיוק הגענו לאוהל של שון. הגנבתי אליה מבט והיא חייכה, לסמן לי שאכן קראה את מחשבותיי. 'אבל רק כמה שניות, ממש סקרנת אותי בקטע הזה, אגב, מה הסוד שלך?' שידרה לי. החמצתי פנים ולא עניתי לה, חוסמת את מחשבותיי. אדם סימן לה שיענה לה אחר כך והיא מצמצה והנהנה. המיטה של שון הייתה מונחת על הרצפה בלי תומכות. קנטאורים ישנים במיטה? לא ממש חשבתי על זה מתישהו. כשחושבים על זה, גם כירון בפרסי ג'קסון לא השתמש באורוות. פלטתי צחקוק ומיהרתי להפסיק כששון הסתכל עליי בחיוך. "העובדה שאתם כאן...מדוע אתם כאן בעצם?" שאל. החלפנו מבטים. "אתם יכולים לבטוח בנו," שון הבטיח. אדם ודין הנהנו בעוד הרגשה רעה מציפה אותי. זה קרה כל פעם שמשהו רע עמד לקרות, אז למדתי לבטוח בעיניים עצומות באינסטיקנטים שלי- אלו היו יותר חזיונות קטנים, בעצם. וגם, פלוריאן שוב לחש לי בראש: 'הכל מסובך'