ילדה מיוחדת

טעויות קורות (נק' מבט: מיה)

חזרנו ללכת, ודאגתי מאוד. לא רציתי להגיע ל'יער הגילויים'- שם בטוח הסודות שלי ייחשפו, התחלתי להיות מותשת- כיוון האנרגיה לגביש המקורי עייף אותי, כאב לי הראש- לא ידעתי למה, ודאגתי מזה שהיינו אינפרות בסתר ביער שלם של גבישים. מה יקרה אם שאול יפלוט משהו בטעות? "איפה אנחנו?" שמעתי לבסוף את הקול של תמר שואל. הרמתי מבט מטושטש מכאב הראש. "אממ," שקד מיהר להסתכל במפה. "במקום שנקרא..."- "אוי, תן לי את זה," נעמה חטפה לו את המפה וקראה. מאז שהיא קיבלה גביש משלה, נעמה הייתה או מהורהרת מאוד או שמחה מאוד. "עין החתול" הקריאה. מיד התעודדתי. "חתולים?" אמרתי בשמחה, חושבת על 11-10 החתולים שלי. נעמה החמיצה לי פנים. "בטוח אין כאן באמת חתולים. מעניין למה קוראים לזה ככה," מלמלה. "אולי מישהו אוהב חתולים כמו מיה?" עידו הציע ונעמה הנידה בראשה כשהיא מחזירה לשקד את המפה. עידו החמיץ פנים. "איפה אנחנו?" אמר. "לא ממש קיבלנו תשובה." הוסיף. הרגשתי דז'וו רציני ומיד הרמתי שוב את הראש- ראיתי שאנחנו מול דלת מתכתית, שקד בעל השיער המתולתל מחזיק במפה עם פנס...תמונה שהייתה מוכרת לי מאוד. החלום! הוא התגשם סוף סוף. הרגליים שלי רעדו. "אולי נפתח את הדלת?" תמר שאלה. "אה, כן? איך? ואם היא נעולה?" נעמה שאלה. 'אז זה מה שקרה אחר כך,' חשבתי בחיוך. למרות זאת, עם כל הדיבורים, התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה בכל הגוף ומיד ניסיתי לזהות מהי אומרת. לצערי הדיבורים של חבריי הפריעו לי להתרכז. "בואו פשוט נפתח אותה," שקד אמר. "אם היא לא תפתח, אני אוכל-"

"ואם יש שם משהו רע?" נעמה מיהרה לשאול עוד. שקד החמיץ פנים וקיפל את המפה לכיס. תמר נאנקה בתסכול. "למישהו יש כאן חזיונות קטנים שהוא יכול לזמן?" רטנה. עידו גיחך. "כן," מלמלתי בעוד זיהויי ההרגשה מתמשך בראשי. 'זה עושה לי תחושה לא טובה בבטן,' חשבתי. 'משמע..' עידו נראה מופתע, אבל נעמה פנתה אליי. "את יכולה לנסות לדעת מה יקרה אם נפתח את הדלת?" שאלה. חייכתי בהיסוס. "או-אולי. זה דורש המון ריכוז וזה קשה כשאתם מדברים." אמרתי. "אז בואו כולם נהיה בשקט שמיה תוכל להתרכז" תמר אמרה והסתכלה על שקד, שחייך בהיסוס הצידה. "טוב, מיה, נסי" אמר. התרכזתי בבטן ברגע שנהיה שקט ושמענו רק מפלים רחוקים. הבטן...תחושה ריקנית בכל הגוף. "יקרה משהו רע אם נפתח," אמרתי לבסוף, כעבור שתי דקות. נעמה חייכה בניצחון. "אהא!" הכריזה. "אתם רואים? צדקתי. ואתם פקפק-" היא הפסיקה לדבר בבת אחת כי הדלת נפתחה פתאום מעצמה. מאחוריה לא היה דבר מלבד קומות נוספות למבוך. הסתכלנו על נעמה, שעמדה בפה פעור, עדיין עם יד מונפת חלקית כמו פסל החירות. שקד חייך אליה ושמחתי לראות אותו ככה. "יקרה משהו רע, אה?" אמר וצחק. הצטרפנו אליו. נעמה האדימה. עידו מיהר לעמוד לידה ולשים לה יד על הכתף בניחום, מסווה את החיוך שלו. "ט.טוב, לא יכולתי לדעת, לא אני זאת שיש לה חזיונות" היא מחתה. "עכשיו כן, כי יש לך את הגביש," עידו צחק. נעמה הסתכלה עליו בזעם. "איזה מין אח אתה? אני לא עם הקריסטל עכשיו, אוויל." אמרה, אבל לבסוף לצערה נדבקה בצחוק וצחקה גם. "בואו ניכנס" אמרתי בחיוך.