ילדה מיוחדת

אינפרות במערות טבעיות(נק' מבט: נעמה)

מיה פתחה את הפה כדי לדבר, אבל אני דיברתי במקומה. אני לא רוצה שידעו מה המטרה האמיתית שלנו עד כמה שנוכל. "אנחנו סתם עוברים כאן בדרך הבייתה," אמרתי שקר חלקי. הרי בסופו של דבר נחזור הבייתה. שון הקנטאור הנהן- כנראה הוא רצה לעשות כמוני. מיה סגרה את הפה והסתכלה עליי בשאלה. משכתי בכתפיים וחזרתי לאכול בשלווה, חוסמת את המחשבות שלי ממנה. מיה עוד לא שולטת בכוחות שלה כמעט בכלל, אז רצויי לעשות את זה. גם היא חזרה לאכול בשתיקה. "קדימה, בואו" אמר אדם כשסיימנו וקמנו אחריו בסקרנות. "לאן הולכים?" מיה שאלה. אדם לא ענה, מה שהטריד אותי. התאום שלי עידו הלך לידי בשתיקה מוזרה. לא מזמן חלמתי עליו חלום- חלום מטריד מאוד. קיוויתי מאוד שהוא לא נכון, עידו הוא הדבר היחיד שנותר לי מאז..."הגענו" אדם אמר והעיר אותי ממחשבותיי הקודרות. נעצרנו והחלפתי מבטים עם מיה, שהנידה בראשה להגיד שגם היא לא יודעת איפה אנחנו. "תכירו," אמר דין ופרש ידיים בחיוך. "זאת מערה שכל גביש חייב להכיר." הם כנראה שכחו שאנחנו אינפרות בעצם. וגם, לא שמתי לב שעברנו ללכת בשביל מים רדוד- מה שגרם לי לסגת בבהלה אחורה ולמיה לתפוס אותי, אפילו שגם היא נראתה המומה. ובצדק.

בכל מקום היו גבישים במערה, בכל מיני צורות. אפילו עידו נראה מלא יראה ופליאה, ותמר ושקד שכחו איך מדברים. "זה אמיתי?" מיה גמגמה. צבטתי אותה והיא צווחה, מה שגרם לי לצחקק קצת ולה ללטף את מקום הצביטה בהלם ולהסתכל עליי בזעף. "רק מוודאת לך," אמרתי בחיוך והיא הנידה בראשה וחזרה להסתכל בפליאה במקום. דין חייך חיוך גדול עוד יותר ושון, שהגיע, בינתיים, הנהן בחיוך. "מקור הכוח שלנו- טוב, לפחות אחד מהם." אמר הקנטאור. "השני במבוך, נכון?" שקד שאל ושון הנהן. "בגלל מלחמת הקסם," חשבתי בקול רם. "האינפרות הגיעו לכאן כדי לשדוד את המקום, שגם להם יהיה גביש משלהם. החבר'ה שכאן גילו על זה. ואז המלחמה התחילה." ניחשתי ושמחתי לגלות שדין, שון ואדם מהנהנים לאישור ושאדם נראה מתפעל ממני. "נכון. ומאז שוררת יריבות בין הגבישים לאינפרות. האם את יודעת למה בחרנו לנו את השם גבישים?" אדם שאל. הצבעתי למעלה, להראות את המערה הצבעונית. אדם חייך. "אמת." אישר. "כי רוב הגבישים נשארו אצלינו." ואז הוא פלט צחוק. "כולם חוץ מאחד." "את מה האחד הזה משנה?" תמר שאלה. חייכתי אליה. "את השלום," אמרתי בטון של 'כאילו דה.' תמר חייכה ואז החמיצה פנים. אדם הניד בראשו. "לא בדיוק. לאינפרא...כלומר לגביש אחד חסר גביש משלו," אמר. "מי זה?" מיה שאלה. "הוא כבר מת גם ככה," אמר דין, שנראה לאור הגבישים השחורים במערה כמו רוח שחורה בעצמו, מה שהקפיא אותי במקום. "אבל אומרים שקראו לו פלוריאן." מיה קפאה משום מה. בהיתי בה והיא השפילה מבט. "הוא עוקב אחריי כל החיים," אמרה ברעד. שון הסתכל עליה. "סליחה?" שאל. מיה נשמה עמוק וסיפרה לנו על החלומות שלה, ואז על פלוריאן שעוקב אחריה מגיל 5. שון, אדם ודין קפאו. "זה בהחלט קשור," מלמל שון לבסוף. מיה הסתכלה עליו במעורפל. "איך?" שאלה ברעד. "הוא כנראה רוצה שיהיה שלום בינינו שוב," שקד ניסה לנחש. "או שהוא רוצה את הגביש לעצמו," אמרה תמר.

"או שהוא עוזר לנו להגיע למבוך כדי..." לא ידעתי איך להמשיך את המשפט. "כדי שנעשה שיהיה שלום," גמגמתי. שון הנהן כל פעם שמישהו הציע משהו. "כל האופציות שאמרתן אפשריות." אמר ונאנח. "לצערי לא נדע את האמת עד שתגיעו למבוך ההסתבכויות, המכונה גם מבוך המתכת." "למה?" שאלתי. "כי הוא עשויי כולו ממתכת," מיה אמרה. שון הנהן והרגשתי טיפשה. מצד שני, לא אני זאת שחלמתי על המבוך המסתורי. "כדאי שתצאו לשם מיד," אמר שון. "רגע," אמרתי כשעלה לי רעיון מבריק. איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? שון הסתכל עליי בשאלה. "הממ?" שאל. "אני יכולה לקבל גביש מפה?" מלמלתי בשאלה. הרגשתי בצד בעניין הזה- את עידו גביש משך אותו אליו. כתאומים, תמיד קיבלנו הכל ביחד. לא מצא חן בעיניי שהפעם זה לא קרה, לראשונה בחיינו. "אין זה דבר טבעי, פשוט לקחת גביש" אמר שון את התשובה הצפוייה. הכתפיים שלי נשמטו ומיה שמה לי יד על הכתף לניחום. "אבל אפשר להתנגד לטבע," אמרה. "כמו הקהילה הגאה." היא משום מה הסמיקה. שון נאנח שוב. "מי כאן יכול לעוף?" שאל לבסוף.

מיהבהתה בו. "בעקרון יש לי תחושת ריחוף אבל מעולם לא ניסיתי," אמרה בהיסוס.שון חייך אליה. "אין מקום מתאים מזה לאימונים- המים ירכחו לך את הנפילה. נסיכמו שברק אמר" הציע. מיה זזה מרגל לרגל במתח, בלעה רוק ואז הנהנה. חיבקתיאותה. "את מסוגלת." אמרתי והיא מיהרה להתנתק ממני. "טוב."לחשה. היא עצמה עיניים, וכעבור רגע הייתה רועדת כולה בתקרת המערה, ממהרת לשבורגביש ואז צווחת כשהיא נחתה, שוב בעייניים עצומות בספלאש אדיר במים, שהרטיב אתכולי. אבל לא היה אכפת לי כי היה חם, וגם בדיוק קיבלתי את מה שרציתי. אולם אזהמערה היטלטלה כולה. "צאו החוצה!" שון פקד ורצנו שוב לשביל במהירותכששון במאסף. "מה קורה פה?" אמרתי בפחד בזמן הריצה במנהרה הקרירה. שמחתישלא חורף עכשיו, היינו קופאים. "אמרתי לך שזה בניגוד לטבע! לרוב הגבישיםקוראים לך אם הם צריכים אותך." שון שאג במאסף. הלב שלי דפק בפחד בפני הבאות.לבסוף יצאנו מהמערה שוב ליער, מתנשפים וגומעים אוויר. מיה הלכה מסוחררת במעגלים,כשהיא ממלמלת כל הזמן לעצמה "עפתי...עפתי...." ואז מתרסקת בעייפותלאדמה. בהיתי ביד שלה, איפה שהגביש היה, בכל צבעי הקשת. 'איזה כיף לי,' חשבתיבעונג. ברגע שהאדרנלין חלף, שוב שמחתי שיש לי נשק קסום. "אממ, אפשר אתהגביש?" מלמלתי, כי מיה נראתה ישנה. לשמחתי היא הנהנה ולקחתי לה אותו בשמחה. מיד אחרי זה, נפלתי לחשיכה.