ילדה מיוחדת

תקועים במקום (נק' מבט: אדם)

"שקד נעלם," אמרתי המום כל הזמן ובהיתי באוויר. "נעלם. פשוט נעלם." זה הדבר היחיד שהצלחתי להגיד. דין הנהן לידי בהרגעה. כששקד...נקרא לזה 'המריא,' הייתי שקוע מידי בסקירת החדר מכדי להיות מרוכז בלתפוס אותו. לא גיליתי שום דבר חדש. כמרפא, ראיתי בזה כישלון מוחלט. כחבר, ראיתי בזה אישור לא להיות חבר שלו יותר. גם כל האחרים נראו שבורים. מיה נוגה ונעמה ישבו ביחד ובהו באומללות כל אחת במקום אחר. תמר ניסתה להתחיל לדבר שוב ושוב ובסוף קרסה לישיבה באומללות גם כן בראש מושפל. דין נשם עמוק. לא שמנו לב כמה שקד הוביל אותנו עד עכשיו וכמה סמכנו עליו. אבל הדבר הבא גרם גם לי לקרוס לישיבה וכמעט לפרוץ בבכי- אין לנו מפה של המבוך יותר. זהו, זה סוף המסע. ניתקע כאן כמו האלו באגדות שעושות סיוטים על המבוך. הסתכלתי אומלל על דין, שתפס פיקוד. "קדימה. צריך להמשיך ללכת-" התחיל להגיד, אבל בעוד הוא מדבר, עוד גפנים ירוקים תפסו במיה הפעם, והיא צרחה בבהלה ונעלמה למעלה, בועטת באוויר. דין נעצר בפה פעור. הלב שלי דפק. מה המבוך מנסה לעשות? נוגה רעדה ונעמה חיבקה אותה. "כדאי שנישאר יחד," נעמה אמרה בקול סדוק. הצלחתי להנהן. "יחד? בטח, כי אנחנו ממש טובים בזה." שמעתי את דין רוטן ואת תמר צוחקת ברעד בעוד כולם נעלמו לי- זה כאילו שעברתי טלפורטציה, בלי החלק הלא נעים של החושך-(הידד.) והופעתי במקום אחר. בגלל שעדיין הייתי המום, לקח זמן למוח שלי להבין שאני כבר לא עם החברים שלי. כשקלטתי את זה הסתכלתי מסביב בחשש. הייתי ליד מפל מים קטן שזרם לתוך בור מתכת שבני אדם עשו, ובמנהרה אדומה מתכתית. לקחתי אוויר כמה פעמים כדי לחזור לעצמי והתרכזתי בגוף לבדוק אם נפצעתי. "שלום," שמעתי קול לפתע וקפצתי בבהלה. הסתכלתי שוב מסביב וראיתי איש עם שיער שחור ובגדים די ישנים. בהיתי בו, מנסה להחליט אם זה רוח או בן אדם חי. לא תמיד מיד אפשר לראות את זה, מאחר וכל אחד דברים אחרים עוברים איתו לאחרי המוות.

אבל כששמעתי צעדים והרגשתי שהוא בן אדם, הגעתי למסקנה שהוא חי. כלומר הוא נתקע כאן, כמוני אם החברים שלי לא יחזרו אליי מתישהו. בלב צבוט התקרבתי אליו בזהירות. כמרפא, אין לי נשק. באותו רגע התחרטתי על כך בעומק ליבי. אם יהיה קרב, הלך עליי, והמעט שאוכל לעשות זה לרפא את עצמי בכל פעם שאפצע. איזה כיף. "מי אתה?" שאלתי את האיש. האדם הסתכל עליי והתאפקתי מלהירתע לאחור. הוא נראה הומלס. הג'ינס שלו נראה נורא, הסנדלים המודרניים שלו נראו אפילו מימי התנ"ך, החולצה שלו הייתה מלאה כתמים והשעון שלו נראה חבוט. "יאיר. יאיר, יאיר, יאיר! כמה פעמים להגיד להם?!" הוא צעק. הפעם באמת נרתעתי לאחור. נראה שהוא כבר לא שפויי. בלעתי רוק והצטערתי שבכלל התקרבתי אליו. "אה- מצטער. לא התכוונתי- כלומר, לא ידעתי. למי אתה מתכוון ב'להם'?" שאלתי בהיסוס. יכול להיות שהוא מתכוון לרוחות? אבל זה לא יכול להיות. בני תמותה לא מרגישים בהם, או בכל דבר על טבעי אחר. יאיר הסתכל עליי ונראה מטורף כשהוא נופף בזרועותיו כמו ציפור. נרתעתי עוד בפחד הולך וגובר והוא לעומתי התקרב אליי ככל שהתרחקתי. "היא- היא- היא!" משום מה הוא הצביע למאחוריי. הסתובבתי, אבל ראיתי רק את המפל הקטן שזרם. הסתובבתי אליו חזרה וראיתי אותו רץ קדימה. "נבואה, נבואה, נבואה!" הוא צרח תוך כדי, עד שהוא נעלם. קפאתי, שוב המום. ב-סדר... הסתובבתי שוב במצח מקומט למפל. למה הוא קרא לו 'היא?' רציתי לשים יד במים, אבל נזכרתי בסוגי המים ששקד הזכיר- הופכי אנשים לחומצה, או שרק ליצורים, ומיד שיניתי את דעתי וחזרתי אחורה במהירות. כעבור חמש דקות, החלטתי שסתם לעמוד כאן לא יעזור לי להתקדם. אלא שבדיוק כשהתחלתי ללכת ולתכנן את הצוואה שלי, שקד הופיע לידי ונראה מבועת כולו, ומיד אחרי זה מיה. שניהם נראו מפוחדים. קפאתי במקום, ואז כל כך שמחתי לראות אותם שצחקתי בהקלה, מה שהקפיץ אותם. "איך- מה אתם עושים פה?" שאלתי בשמחה ובקושי לא באתי וחיבקתי אותם. לבסוף חיבקתי את שניהם. שקד הסתכל עליי בזעף אחרי שהתרחק. "אין לי מושג. חיפשתי אותכם שנים." רטן. מיה הנהנה בהסכמה, עדיין המומה. "הלכתי לאיבוד." אמרה בקול רועד. "אחרי הגפן הזה. יותר אהבתי את ההרפתקאות בפרסי ג'קסון." נשמע שזה רטינה, אבל לא הבנתי אותה. חייכתי בהיסוס. היו עשר שניות של שקט, ואז נעמה, נוגה, תמר, ודין הופיעו כמו שאני הופעתי קודם איתנו. פלטתי צהלות וחיבקתי אותם גם. "תרגיע" דין נאנק. צחקתי והתרחקתי מהם.

אחרי האיש המשוגע ההוא ושהייתי לבד כל כך הרבה, כל אחד שימח אותי. "מה קרה לכם?" שאלתי בחיוך ענקי. דין נאנח והתיישב ליד המפל. "אנחנו נשארנו באותו מקום. רק מיה נעלמה עוד וזהו." מלמל. נעמה הנהנה לאישור ונוגה הרימה מבט. נראה שהיא חושבת על דברים אחרים לגמרי מאיתנו. "אין כאן קרח בכלל" דיווחה. בהיתי בה. "אוקיי, ו?" אמרתי. נעמה הנהנה בהסכמה. נוגה טלטלה את ראשה כמישהי שזבוב מציק לה ונעמדה, מצביעה על המפל. בלב דופק הסתובבתי אליו גם. יאיר קרא לו 'היא'. לא יכול להיות שזאת ישות כלשהי, נכון? "אבל המים האלה כן עושים משהו." המשיכה. דין שפשף את העיניים. "מה?" תמר שאלה. נראה שהיא התאוששה פחות או יותר. נוגה בהתה במים. "שמישהו יגע בהם," אמרה והתעלמה מתמר. "מיה?" הציעה. "למה אני?" שאלה. "יש לך את כל הכוחות האפשריים," אמרה נוגה. מיה נראתה מפוחדת. "אולי זה יעשה משהו אם תגעי במים." מיה הנהנה ובלעה רוק. היא התקרבה אליי ונגעה במפל. "הם-הם-הם!" יאיר שוב הגיע וחצה בריצה את המסדרון עד שנעלם, מקפיץ את כולנו. "מה זה היה?" דין שאל בעוד שקד קורס המום לישיבה עם המפה בידיים. ליבי קפץ משמחה לראות אותה שוב, ובקושי לא צחקתי שוב. "מישהו משוגע שמסתובב פה," אמרתי. "כבר ראיתי אותו מקודם." הוספתי. "למי הוא מתכוון בהם?" נעמה שאלה. משכתי בכתפיי. "שאלתי אותו את זה. הוא לא ענה." אמרתי בעצב. נעמה הנהנה בהלם. מיה שתקה ואז נגעה במים. חיכינו.