ילדה מיוחדת

הכל נגמר בכי טוב (נק' מבט: עידו)

אינפרא נוסף שלא הכרנו הביא אותי ואת נעמה הבייתה ומיה הביאה את עצמה לבית החדש שלה שוב. כשהיינו בבית אני ונעמה, קפאתי. "בוא כבר," אמרה התאומה שלי וגררה אותי לחדר של שירה. בלעתי רוק והלכתי מטושטש. "היי! מה קורה?" שירה קראה בשמחה וחיבקה אותנו. אני מודה שרעדתי ובכיתי קצת. אבל כך גם נעמה ושירה. כשנרגענו פחות או יותר עדכנו אותה גם והיא הנהנה בסוף הסיפור והסתכלה עלינו בדאגה, ואז חייכה שוב. "אני שמחה שאתם בסדר. ההורים בעבודה, אבל זה לא מונע מאיתנו מרתון סרטי הארי פוטר- נכון?" שאלה וצחקנו. אחותי תולעת ספרים מקצועית. "רגע," אמרתי כשהפסקנו לצחוק והן הסתכלו עליי. "קודם אני רוצה להגיד משהו." אמרתי אדום כולי ושירה הסתכלה עליי במבט מרוכז. "אנחנו יודעים, עידו" אמרה. "אנחנו סולחים לך. סקוט היפנט אותך ואת כל היצורים האלה." אמרה ברוך והפעם באמת בכיתי והיא חיבקה אותי וגם נעמה, כשהתאוששה מההלם. אחרי זה הלכנו להתחיל להינות, וכעבור שבועיים החיים חזרו לשגרה- בכל אופן, לחיים נורמלים של אינפרות ,עד כמה שאפשר לקרוא לזה 'נורמלים' כשאתה לא בן תמותה. 

הערת הכותבת:

אז כן, זה נגמר... אבל יהיה עוד פרק אחד! אני יסביר מה אמיתי בספר ומה לא^_^