ילדה מיוחדת

הפתעה (נק' מבט: מיה)

עלינו לאט לאט ועידו ונעמה השיטו את הספינה במשוטים קטנים מפלסטיק שחורים בקצה וכסופים בידית ההחזקה. החזקתי בתמר כל פעם כשגל קטן הגיע והיא צחקה ודחפה אותי הצידה. "תרגעי. אנחנו אפילו לא בים." אמרה בחיוך. יבבתי. "אבל אני לא יודעת לשחו-" התחלתי להגיד אלא שאז הספינה נתקעה בצד השני של התהום ועידו יצא ממנה בעליזות מפתיעה, יחסית למישהו שלא יכול להשתמש כנראה בכוח שלו יותר ואמר לי לא למזמן שהכוחות מגדירים את מי שהוא. "הטל עוגן, הגענו, חבורת הפיראטים הצעירים" הכריז ברשמיות ועזר לנעמה לצאת מהסירה. יצאנו, אני בזחילה רועדת על הסירה. התחמקתי מהמבטים של כולם ובמיוחד משל עידו שעקב אחרי כל אחד לוודא שהוא בסדר כשהתיישבתי שוב על המתכת כי התביישתי בעצמי שאני עדיין לא יודעת לשחות בגיל 19. וגם, תמר צדקה, אפילו לא היינו בים. שתינו מים ואכלתי עוד סנדוויץ' ולאט לאט נרגעתי. בום! משהו פרץ מהמים ועשה גלים. אני ונעמה צרחנו ועידו אמר משהו, אבל לא הבנתי מה מהרעש. רעדתי במקום מחבקת את הבקבוק והסנדוויץ' ביד השנייה בזמן שהיצור שקע שוב במים- זה נראה כמו תנין ענקי. בהיתי במים באימה, בעודי חושבת מה היה קורה אם הוא היה מגיע כששטנו. תמר הצביעה ביד רועדת על המים, שעוד זזו בגלים קטנים. "מה..מה זה היה?" שאלה ברעד. עידו היה קפוא במקום ליד נעמה. "זה אחד מהשומרים," עידו לחש והתיישב רועד. הייתי מרחמת עליו אלמלא ידעתי עליו כל מיני דברים מעניינים. "של הגביש. אלה שהציבו כאן ישר אחרי מלחמת הקסם- אחד מהם. יש כאן הרבה יצורים בטח. נצטרך להיזהר" אמר ולקח אוויר. מיד אחרי זה הוא התעלף. נעמה תפסה אותו אחרי שצעקה בבהלה. "הזהרתי אותו," מלמלה. "מה נעשה עכשיו?" שאלתי בלב דופק. עידו נראה כמו מישהו שישן כשנעמה עירסלה אותו בידיה כמו תינוק. היא הרימה את התיק שלו ונאנחה. "תמשיכו לכוון את האנרגיה שלכם לגביש," אמרה בטון כזה, שידעתי שאיך שעידו יתעורר היא תגיד לשנינו 'אמרתי לך' כל הזמן. קיוויתי עקב כך שהוא יתעורר רק מחר. "ונמשיך בדרך..." הקול שלה גווע כשעוד המון תנינים הופיעו במים עכשיו. "שנילחם בהם?" תמר שאלה ברעד וקמה.

הסתכלתי על התנינים. הם שטו הלוך ושוב בתיאום מושלם בטורים נגדיים בשתי שורות. "לא," החלטתי ותמר הסתכלה עליי המומה. "עידו צדק, הם שומרים על משהו בפיקוד מישהו" אמרתי והכנסתי את האוכל והמים שוב לתיק וסגרתי אותו. "מי?" נעמה שאלה. שתקתי כי לא ידעתי. "שומרי הגביש," שקד ניחש וכולנו הסתכלנו במהירות עליו. הוא לא דיבר כל כך הרבה עד עכשיו. "הם מחכים לנו. אכשהו הם יודעים שאנחנו כאן." בהיתי בו בפחד. "אתה בטוח?" תמר שאלה. שקד הזעיף פנים. "לא משנה," נעמה מיהרה להגיד והרימה את עידו כמו בובת סמרטוטים. "בואו פשוט נמשיך." הנהנתי ונעמדתי לצערי כדי לחזור ללכת. תמר ונעמה גם קמו כשהן סוחבות את עידו. "בטוח יש כאן משהו מרפא," תמר אמרה אחרי שהלכנו שתי דקות ומיד הפסקנו כי נעמה כמעט נפלה. הנהנתי בלב דופק מבהלה כשנעמה התיישבה והניחה לידה את עידו הנראה-לעין-ישן. מפחיד לראות מישהו מעולף. "סליחה? הלכתם לאיבוד?" שמענו קול חדש ומיד הסתובבנו אחורה ונעמה הרימה את הראש. שקד הפיל את הפנס והוא הבהב כמה פעמים ובסוף נכבה. השואל היה לא אחר מאשר אדם, שלידו עמד דין המחוייך, שעכשיו פרץ בצחוק למראה המבטים שלנו. "מה אתם עושים פה?" תמר שאלה. נעמה הנהנה בהסכמה בהלם. "עוקבים אחריכם כבר ימים שלמים," אדם אמר ואז קימט את המצח. "טוב, נראה לי שימים. אין לי מושג כמה זמן עבר." דין הנהן לאישור. נרתעתי אחורה. "טוב, מה אתם עומדים ככה," נעמה התלוננה. "תרפאו את אח שלי!" פקדה. אדם נאנח ומיהר לעשות את זה. עידו התעורר בצעקה ונפל לנעמה מהידיים. היא נרתעה לאחור. "אח. מה...-איך-" מלמל. "על לא דבר," אדם אמר והתרחק. "כמעט הרבצת לי." עידו חייך בהתנצלות ואז נראה המום כשזיהה אותם גם. משום מה הוא האדים. "מה...איך...מה אתם עושים פה? שאול מרשה לכם? שון?" שאל. אדם בהה בו בחוסר הבנה. "האמת..." אמר במבוכה לאחר מכן, "אף אחד מהם לא יודע שאנחנו פה. כלומר, אולי עכשיו כבר כן והלך עלינו כשנחזור, אבל..." הוא בלע רוק במתח. "רצינו לעזור לכם," דין אמר. "אתם לא מכירים את המקום הזה. טוב, האמת שגם אנחנו לא. אבל עוד עזרה לא תזיק" אמר. החלפתי מבטים מודאגים עם נעמה בזמן שעידו שתה מים.

"אממ," נעמה אמרה. "תודה, בכל אופן." אדם ודין הנהנו. "בגלל זה כמעט לא תקפו אותנו חוץ מהתנינים ההם עד עכשיו?" שאלתי והוצאתי את היד מכיס המכנסיים, איפה שהייתה הפנינה שלי. דין משך בכתפיו. "אין לי מושג. בכל אופן, כדאי שנמשיך. שקד צודק, באמת יש כאן שומרים נוספים- וגם אני בטוח שזה בגלל הגביש. אז קדימה" הוא אמר. המבט שלו נעצר על עידו, שהתאושש. עידו חייך וקם בזהירות, נשען על נעמה. "כן. בואו נמשיך." אמר. תמר הנהנה, עדיין המומה. חזרנו ללכת. "מה קרה אחרי שהלכנו ביער הגבישים?" שאלתי. "והמערה?" נעמה הוסיפה, מכניסה יד לכיס המכנסיים שלה איפה שהיה הגביש. "המערה בסדר," דין אמר. "אתם לא הראשונים ובטח גם לא האחרונים שגונבים ממנה גביש. היא התאוששה מהר." הצטמררתי כשהוא דיבר עליה כמו על בן אדם. "והיער.. מי שהביא אותכם חזר. ברק מודאג, ועכשיו הוא בטח עוד יותר מודאג כי הוא בטח כבר גילה שנעלמנו," דין נשם עמוק, "אבל חוץ מזה הכל בסדר שם. אף אחד לא גילה שאתם בעצם אינפרות." הוא אמר. אדם הנהן לאישור. שתקנו. 'טוב, לפחות זה,' חשבתי. לבסוף הגענו למה שנראה כמו חדר נוסף, עם עוד דלת. נעמה הסתובבה אליי במבט מוכיח. "נו, מיה. עכשיו יקרה שם משהו רע?" סיננה ושילבה ידיים. "ודרך אגב, טעית בקשר לדלת הקודמת. עידו התעלף, זה היה הדבר הרע שהרגשת." הוסיפה. השפלתי את המבט. "אני יכול לפתוח את הדלת," אדם אמר במהירות, כמו כדי להרגיע את הרוחות. הוא פתח אותה אחרי נשימה עמוקה.