ילדה מיוחדת

הקלה גדולה (נק' מבט: מיה)

נכנסנו אחריו בשקט. הגענו לחדר עגול בלי חלונות שהיה חום בורדו. למרות שלא היו בו חלונות הרגשתי זרימה חזקה של אוויר מכל הכיוונים, כאיל שיש מאווררים בכל מקום שהסתובבתי אליו. התכווצתי. נמאס לי מדברים שמסתתרים ממני. נעמה הסתובבה בחדר המעגלי ובהתה בפליאה בתקרה, שהייתה שחורה ורחוקה. עידו רץ וצחק. שקד רעד במקום ולא זז ותמר חיכתה כנראה שמשהו יקרה, לפי המבט הזועף שלה. דין ואדם פשוט שתקו. היה מסדרון מולי, אבל איך שהלכתי אליו הוא נסתם והוחלף בקיר, ככה שהחדר היה עכשיו כולו מעגלי. בהיתי בו המומה. הסתובבתי לדלת, אבל גם היא נעלמה. נעמה הפסיקה להסתובב ועקבה אחרי כל המבטים שלי. "נפלא," רטנה. בלעתי רוק. "אנחנו לכודים כאן," שקד אמר ונשם עמוק כשהוא שולף את המפה מהכיס בפעם המיליון, ככה זה הרגיש לי. "איפה אנחנו?" תמר שאלה. הנהנתי. שקד הסתכל על כל המפה. "משונה," מלמל. "מה משונה?" עידו ונעמה סוף סוף התחילו להתנהג כמו תאומים, הם שאלו את זה ביחד. צחקקתי. עידו הסתכל עליי בתהייה ואז חזר לשקד. תמר גם חייכה קצת. "אני לא רואה משהו דומה לזה," שקד אמר אחרי שצחק ומיהר לחזור להסתכל במפה במבט רציני. שתקנו והלב שלי דפק בבהלה. אנחנו במקום סגור וקטן ואני קלאוסטרופובית. 'אויי,' חשבתי בעגמומיות. נו טוב, תוכנית ב'. נצמדתי לנעמה, כי לידה תמיד הרגשתי רגועה. "מה החדר רוצה שנעשה?" תמר שאלה והסתכלה למעלה. אני בינתיים התיישבתי ובהיתי ברצפה, נושמת עמוק כדי להירגע. "אולי הוא רוצה משהו," עידו אמר. תמר הנהנה. "מיה, מה לדעתך? מיה?" היא שאלה כשראתה את הנשימות שלי. חייכתי במבוכה. "הכל טוב?" שקד שאל והרים את הראש מהמפה.

"כן," הרגעתי אותם בלב דופק, כי לא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד. "אני רק קלאסטרופובית. זה הכ-" השתתקתי כשחלון הופיע ליד עידו, שמיד נרתע. הוא מיהר לפתוח אותו ונשם אוויר צח שנכנס לחדר. "מה קרה פה?" שקד שאל בפליאה והכניס את המפה שוב לכיס. "החדר השתנה," נעמה אמרה. 'מה את אומרת'. חשבתי. "זה קרה כשמיה אמרה משהו," עידו אמר וגירד בראש. "גילתה משהו," תמר אמרה ונראתה כמו מישהי שיש לה רעיון. "מה?" שאלתי אותה, שוכחת לרגע מהלחץ. "את סיפרת משהו עלייך." היא אמרה ונראתה המומה ממשהו. שתקנו בחוסר הבנה ותמר הנידה בראשה ולקחה אוויר. "הנה. תראו. אני אוהבת את תומר!" היא צעקה לאוויר. שמענו חריקה חזקה איפושהו ונעמה צרחה בפחד והלכה אחורה. הסתכלתי למעלה והתנשפתי בהלם. ראינו שמיים עכשיו, מה שהיה מוזר בהתחשב בזה שלמבוך תמיד הייתה תקרה. אבל כשאתה אינפרא, אתה רגיל לדברים מוזרים, ואכן אף אחד לא הגיב לכך חוץ ממני בראשי שהייתי המומה כולי כי זאת פעם ראשונה שלי במסע כזה. הם כנראה כבר מנוסים בדברים כאלה. "מה מיוחד בזה?" עידו שאל. תמר נשכה שפתיים, כנראה ברוגז כי לא הבנו את התוכנית הגאונית שלה. "צריך לספר דברים אישיים שאתם לא סיפרתם לאף אחד," אמרה בחומרה. "אתם לא מבינים? זה מה שהחדר מנסה לרמוז לנו. בגלל זה הוא ככה סגור." היא שוב לקחה אוויר. "חדר הסודות," גיחכתי. תמר נשפה בבוז. "לא מצחיק. קדימה, שמישהו יגיד סוד" אמרה, מתנערת במקום כאילו מנסה להוציא אנרגיה. עידו נראה כחושב. לבסוף הוא אמר "הלוואי שלא הייתה לי תאומה!" ואז הוא מיהר לסתום את הפה. אבל בעוד נעמה מסתכלת עליו המומה לגמרי מהגילויי, ראינו עוד חלון, ואם לא הזיתי עכשיו ראיתי גם נקודה שחורה מולי שהזכירה את ידית הדלת שנעלמה קודם. "תחזור בך מיד, עידו פרימן!" נעמה כבר הייתה מזמן לידו כשהסתכלתי על חבריי שוב והוא גמגם משהו. צחקתי, מה שנתן כנראה לנעמה השראה לדגדג את עידו בכל הגוף, מה שגרם לו ליפול לרצפה כשהוא נשפך מצחוק. נעמה גם צחקה. "טוב- תמשיכו!" תמר אמרה בחיוך והחזיקה את הבטן כנראה כדי לא לצחוק ולהישאר רצינית. "אני..." שקד אמר בהיסוס, "אני שונא את זה שאני ביישן." הוא אמר את זה מהר ואז הסמיק, אבל ראינו עוד חלון. הפעם כבר חייכתי חיוך גדול ותמר הנהנה לשקד בעידוד. "טוב מאוד. כל הכבוד. מי עכשיו?" שאלה והסתכלה על נעמה, שנראתה כמתכננת נקמה לעידו. "הלוואי שהייתי בת יחידה," רטנה. עידו מצמץ כנפגע כמה פעמים, אבל החדר לא הגיב. תמר הרימה גבה. "צריך משהו אמיתי ורציני." אמרה. נעמה נאנחה והתיישבה ליד עידו. "הלוואי שזה לא היה קורה," מלמלה לבסוף בשקט, כאילו כדי שלא נשמע אותה. ראינו עוד חלון ואדם מיד פתח אותו. הסתכלתי עליה בשאלה. שמה לא היה קורה? נראה שהחדר יודע דברים סודיים על כולם ומה סוד אמיתי ומה לא סוד.

התכווצתי שוב מהמחשבה. תמר החוותה בראשי אליי שוב לצערי באותו הרגע. "אני ביסקואלית," אמרתי בלב דופק ומיהרתי להשפיל את המבט בהרגשת בחילה וזעזוע ממה שגיליתי. הפעם כבר ממש ראינו שוב את הדלת שנעלמה ממני מקודם. עידו צהל וקפץ ותמר חייכה. נעמה לעומת זאת הסתכלה עליי בהרמת גבה כשהרמתי את הראש כשאני אדומה כולי. "מה?" שאלה. בלעתי רוק. "נראה שככל שהסודות גדולים יותר," תמר מיהרה להגיד, וחשתי אליה אסירות תודה ענקית. "החדר פותח לנו דברים." "פתיחה," עידו חזר אחריה והיא הסתכלה עליו בשאלה. "אנחנו צריכים להיפתח. זה עוד משהו שהחדר מנסה להגיד לנו." הוא הסביר. תמר חייכה. "אולי." הסכימה. 'ממש שיעור פילוסופיה,' חשבתי בעגמומיות. הדחקתי את המחשבה על עצם גילויי הסוד שלי למאחוריי הראש- אין זמן להיות בחרדה עכשיו מדברים קטנים. אבל מוזר, גילויי הסוד הזה נתן לי אומץ לגלות עוד דברים. איך זה קרה? "אני רוצה הרפתקה ממש גדולה," קראתי לחדר ונעמדתי על הברכיים בעודי מדמיינת שאני נמר. "כזאת עם ג'ונגלים. לחיות את החיים." ראינו עוד חלון וחייכתי. הרגשתי הקלה גדולה בכל הגוף. "מה סוד בזה?" עידו שאל וצחק כלא מאמין. "היי, אני יכול להבין אותה," דין אמר. השפלתי מבט מחוייך לרצפה, זוכרת את החלום עליו ומתאפקת מלצחוק.

"עוד סוד!" תמר אמרה ונראתה מתלהבת. התיישבתי שוב. "אני שונאת להיות עם עור חום!" נעמה קראה. עוד חלון הופיע ועידו הניד בראשו כלא מאמין. "מה יש לשנוא בזה?" מלמל. נעמה הסמיקה. "אני שונא את המסע הזה!" שקד אמר ואז מיהר להיצמד לקיר כמתבייש בעצמו ולסתום לעצמו את הפה. הפעם כבר הדלת ממש חזרה ושוב הייתה אפשרות לפתוח אותה. "חופשיים!" תמר קראה בשמחה ורצה לחבק את שקד, שנאנק ונראה מופתע מעצמו. צחקתי כי לא יכולתי להתאפק יותר. "עשינו את זה! הצלחנו! נפתחנו!" נעמה אמרה בשמחה גם והסתכלה על עידו, שנראה מבוייש בעצמו פתאום והחזיר לה מבט מהוסס ומבוהל. דין ואדם הריעו והתחבקו. "אני...מצטער. הסוד שלי-"הוא בלע רוק. –"זה בסדר," נעמה אמרה בקול מפייס, "גם אני לפעמים חושבת שאתה חתיכת קוץ." עידו צחק ברעד והם התחבקו. חייכתי והלב שלי התחמם. "קדימה, בואו נמשיך" תמר אמרה. אני ושקד הנהנו וכולנו המשכנו במסע בעליזות, ואפילו שקד צחק והתבדח עם כולם. נעמה ועידו דיברו בשקט בינהם. 'מעניין,' חשבתי. 'מה קרה שם.'