ילדה מיוחדת

ברוכים הבאים למבוך ההסתבכויות(נק' מבט: תמר)

כששוב פקחתי את העיניים ראיתי מסביבי רק את הצבעים חום, שחור ופה ושם מפל מים שזרם, מה שהיה מוזר בהתחשב בעובדה שהיינו במקום מתכתי. אבל כשאת אינפרא, זה לא הדבר הכי מוזר שקורה לך. כולנו קרסנו לישיבה כדי להתאושש מהטלפורטציה. ניסיתי להעלים את הבחילה שהייתה לי בנשימות עמוקות בשכיבה על הצד כשאני הופכת את התיק שלי לכרית. בזמן ההתעתקות בטעות פקחתי עיניים וראיתי חושך בכל מקום- כמו בחלל, לא היה למעלה או למטה. פשוט ריחפנו. מיהרתי לסגור אותן, אבל תחושת היציבות שלי נעלמה. הילד הגביש שהביא אותנו בינתיים חייך, נופף לנו ושקד השיב לו ניפוף, ונעלם בחזרה לאינמאגיה, שנראתה לי עכשיו כמו גן עדן לעומת המקום הזה. המשכתי לנשום בזמן שכל האחרים שתו מים ואז שתיתי גם אני, סוקרת את המקום כמו האחרים במבטי. מתכת בכל מקום. לא נראה שיש כאן אדמה או דשא. תהיתי איך יש כאן אוויר. סגרתי את הבקבוק והחזרתי אותו לתיק כשמיה ושקד נעמדו, כמו שני מדריכי טיולים. שקד עזר למיה לקום ואז הם הסתכלו סביב. "בסדר," עידו אמר. "מאיפה ראיתם שהתחלנו את המסע בחלומות שלכם?" שאל. שקד ומיה החליפו מבטים מודאגים ושיערתי לעצמי שהם ראו רק חלקים בודדים מהמסע. "בואו פשוט נתחיל ללכת," הצעתי. "ו..." התאמצתי לנסות לחשוב מה הודיה הייתה אומרת, או אני, אם הייתי בבית- גם אני דתייה. "ואז ניתן לגורל להוביל אותנו." אמרתי בחיוך. מיה ושקד הנהנו ונשמו בהקלה ואז שקד פתח את המפה והתחלנו ללכת. לשמחתי הבחילה שלי נעלמה. "טוב. אנחנו כאן, בהתחלה. יש כאן יער שנקרא 'יער הגילויים'-" –" מה זה אומר?" נעמה קטעה את שקד ורצה אליהם ריצה קלה כדי להסתכל גם במפה. אני הלכתי במאסף, אבל לא היה אכפת לי. שמחתי לא להיות הראשונה שתיתקל בסכנה ובינתיים הסתכלתי מסביב והקשבתי להם.

"זה לא נשמע טוב," אמרה מיה. קולה חשף שהיא מפחדת ומודאגת. שקד הנהן. "כן. בואו נתרחק משם עד כמה שנוכל, ככה הסודות שלנו ישארו סודות." הוא ניסה להתבדח אבל אף אחד לא צחק. נעמה חייכה בהיסוס ועידו החטיף לה. "אז יופי. לאן הולכים?" שאל עידו. שקד כחכח בגרון. "יש כאן מפל ישר מולינו." אמר והסתכל קדימה במעורפל. נזכרתי ב'מלחמת הקסם'. "רגע. למסע יש מטרה, לא?" שאלתי. מיה הנהנה. "כן. הגביש המקורי...משהו איתו." מלמלה. שקד הנהן גם. "אז צריך להגיע לגביש...לקריסטל המקורי. תנסו לכוון את האנרגיה שלכם ולחוש אותו- יחד נצליח." אמר. כולנו הנהנו והתחלתי להוציא חלק מהאנרגיה שלי החוצה שתכוון אותי למקור שלה. דמיינתי חבל ארוך שיוצא לי מהטבור כמו ממש מזמן ומוביל אותי לאן שהוא רוצה. הרגשתי שזה מצליח וחייכתי בסיפוק. שלמה היה גאה בי. "אויי," עידו אמר וקרס. יש כאלה שזה קשה להם. נעמה תפסה אותו לפני שהוא נשכב לישון והוא החמיץ לה פנים. "קדימה," אמר שקד והסתכל במבט בוחן על עידו. "אנחנו חייבים להתאמץ למען כל העולם." "-עולמות," תיקנה אותו מיה והוא הניד בראשו. "הבנתם אותי." מיה חייכה ושקד השפיל מבט זועף למפה. "קדימה. בואו נמשיך," אמר עדיין בראש מושפל למפה. המשכנו ללכת, סתם ככה בקו ישר. מיה הלכה בעליזות מפתיעה. נראה שלמיה יש אספקת שמחה לנצח. "אולי נמציא לעצמנו שם?" שאלה. "שם?" שאלתי בספקנות. "לחבורה שלנו. בספרים...תראו מה זה, פרסי ג'קסון למשל...לחבורות שמצילות את העולם תמיד יש שמות." אמרה בחיוך. לא הכרתי את הספר עליו היא דיברה, אני לא מרבה לקרוא הרבה, אבל הבנתי את הכווונה. חייכתי. "כן. אנחנו מצילים חיים," אמרתי. עידו הניד בראשו. "בנות," מלמל. הפעם נעמה החטיפה לו. "אידיוט, היום כבר אין דבר כזה בנים או בנות. או נורמלי. אז קדימה בואו נחשוב על שם" אמרה והסתכלה על מיה, שמשום מה קפאה במקום ואז חייכה חיוך מהוסס כשהבינה שכולנו מסתכלים עליה. "כ..כן. שם. חבורת האור?" הציעה. "למה?" שאלתי. היא חייכה. "כי אנחנו מצילים את כולם ומביאים את האור," אמרה. "חבורת הקריסטלים" עידו הציע. "אבל זה צפויי מידי," נעמה אמרה והחמיצה פנים ובעקבות זה גם הוא. "חבורת האנרגייה," אמרתי אחרי שהסתכלתי על שקד, שבינתיים לא הצטרף להצעת השמות אלא בחן את חלק המבוך שבמפה. שקד מאוד סיקרן אותי- הוא היה שקט כזה, ולקחתי לעצמי משימה להגיע אליו.

"חבורת האור," מיה אמרה שוב. "אנחנו מצילים את כולם." לפעמים מיה מתנהגת מוזר. הנחתי שזה בגלל שהיא לקויית למידה. "טוב," שקד הרים מבט מטושטש. "חבורת האור. סגרנו? יופי, כי כדאי שנתקדם." אמר. "מה קרה?" עידו שאל. הרמתי אליו מבט סקרן. מאז שנכנסנו הוא נראה הרבה פחות משועמם. הוא חייך אליי כשהסתכלתי עליו והחזרתי חיוך מהוסס ואז הסתכלתי על שקד, שעיניו סקרו במהירות את המפה מצד לצד. "כן, למה?" שאלתי. מיה גם נראתה לחוצה פתאום. "סכנה." אמרה. "אתם לא מרגישים מפלצת?" הוסיפה. הנהנתי. באמת הרגשתי שהאנרגייה שכיוונתי לגביש נהייתה שונה- כאילו שאלפי נמלים הלכו לי על הגוף, תודה לאל בלי החלק של הנמלים. "כן. בואו נלך." אמרתי וחזרנו ללכת כששקד מוביל.