ילדה מיוחדת

כמו גומי

בזמן שחיכינו שאמא שלי תכתוב לי הסתכלתי על נעמה, שהסתכלה בחלון במתח. "איך ידעת איך קוראים לאמא שלי?" שאלתי בחשדנות. היא חייכה חיוך מתוח בזמן ששיחקה בידיה. "זאת קריאת מחשבות מתקדמת- לדעת את העבר של מישהו ואת כל הפרטים עליו." אמרה ונבהלתי. יש לי מלא סודות. "מה?" גמגמתי. היא הנהנה, ואז שמענו את צליל ההודעה מהפלאפון שלי וקפצנו ורצתי אליו. אמא שלי כתבה שאני אכן מאומצת, והמסע שלי יהיה גם להגיע להורים האמיתיים שלי. חייכתי בלב דופק עוד מהריצה ומהתרגשות ואמרתי את זה לנעמה. היא הנהנה בהלם ואז חייכה. "שנחזור לשחק?" הציעה והנדתי בראש. "נמאס לי. אני רוצה לישון," אמרתי והיא הנהנה בהבנה. חייכתי. 'בסדר', נעמה שידרה לי וצחקקתי והיא חייכה ושתינו הלכנו למיטות למרות שהיה רק אמצע היום.

נרדמתי וחלמתי חלום שכבר חלמתי בעבר; אני מסתכלת על תמונה בחדר שלי- רק שזה לא היה החדר שלי. התמונה הייתה של נערה עם שמלה אדומה, ושני אנשים הסתכלו עליה- גבר ואישה. הלב שלי דפק- אלו היו ההורים שלי. (כן, ידעתי שאני חולמת- אלו עוד אחד מהכוחות של כל אינפרא, לדעת שהוא חולם לפעמים. ) לאבי עדיין היה אותו שיער חום גלי, עור לבן וזיפים על הפנים. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה אפורה. ואמא שלי...הסתכלתי עליה לראשונה במתח. היא הייתה עם שיער שחור מתולתל, עור לבן, חולצה ומכנסיים שחורים והיא נראתה מודאגת. רציתי לצעוק לה שלא תדאג, שאני בדרך אליהם, אבל לא יכולתי לזוז. ממש הרגשתי שאני הבת שלהם- תמיד ידעתי כנראה שאני מאומצת. תהיתי אם יש לי אחים או אחיות. "מתי אתה חושב שהיא תבוא?" שאלה אמי האמיתית בדאגה. בעלה שם לה ידיים על הכתפיים באהבה, אבל גם הוא נראה מודאג והסתכל על התמונה. "את קראת לה. היא חייבת לבוא בקרוב." אמר. זה הזכיר לי מאוד את הסדרה 'כדברא'. אמא נאנחה והם הלכו לאנשהו ואני עפתי אחריהם בשקט. בחלומות אני תמיד משתדלת לעוף ולא ללכת מאחר וזה החלום שלי. כלומר, במציאות. הם ירדו במדרגות שחורות והגיעו לסיר פוייקה שחור שאדים עלו ממנו- זה נראה כאילו שיש בו שיקויי. כל החדר עם הסיר היה שחור ורק הסיר השחור היה בו. הסתכלתי עליהם בתהייה. "מיה ברוקשטיין, אם את שומעת אותי דברי אליי" אמא זימרה מה שנשמע כמו כישוף ושמה משהו בשיקויי- זה נראה כמו עלים אדומים.

להפתעתי אז יכולתי פתאום לדבר. "אמא?" אמרתי בקול חנוק. הם נדהמו ואמא צעקה. "אלוהים. אז זה עבד!" אמרה בהלם ובעלה הנהן, גם הוא המום. הוא חייך אליי. "מיה, את תגיעי אלינו בקרוב. לא לדאוג" הוא הבטיח לי ובנקודה הזאת התעוררתי בעצב. נעמה עוד ישנה, לפחות עד שהשעון המעורר שלה צלצל והיא קמה בעייפות. היא מצאה אותי המומה במיטה. "מה קרה?" שאלה. בלעתי רוק וסיפרתי לה על החלום. היא נדהמה שוב. "ואוו. חייבים לספר על זה שלמה ולצאת למסע מיד! הם אמרו לך איפה הם גרים?" שאלה. הנדתי בראש בעייפות, עדיין מטושטשת מהשינה. "אבל ראיתי שזה מקום הררי ממש יפה" אמרתי. היא הנהנה במצח מקומט. "טוב. מה שבטוח, שבוע הבא יוצאים למסע. בואי." אמרה וקמנו, התארגנו והלכנו לשיעור מדיטציה שוב.