ילדה מיוחדת

האימונים הכיפיים מתחילים

מבחינתי ביום ראשון הכיף האמיתי בפנימייה התחיל, התחלנו להתאמן בכוחות שלנו. המורה לטלפורטציה- אולי אתם מכירים את זה בשם התעתקות-  היה חייכני. התרכזתי טוב טוב בשיעור, הרי נצטרך את הכוח הזה למסע הקרב. למורה להתעתקות קראו אמיר, והשיעור שלו היה מחוץ לפנימייה כדי שניכנס אל תוך הפנימייה בהתעתקות. "בשביל להתעתק," הסביר לחדשים שבינהם הייתי אני כמובן, "צריך להתרכז טוב טוב במקום אליו אתם רוצים להגיע. לחשוב שאתם כבר שם, שהוא קרוב, ממש מעבר לפינה. אחרי שתעשו את זה, האנרגיה המיוחדת שיש בכם והופכת אתכם לאינפרות שאתם כבר תתעורר מעצמה ואתם אמורים להיות שם בין רגע." סיים לדבר וכולם הנהנו. הסתכלתי על האחרים כשהם עשו מבטים מרוכזים, מיד חלק מהאנשים התחילו להעלם במקום ולהתפוגג. חלק צעקו כשזה התחיל וחלק פשוט חייכו חיוך גדול כשנעלמו. 'בסדר', חשבתי והתרכזתי. דמיינתי את הכניסה של הפנימיייה, חשבתי שאני כבר שם ודמיינתי את עצמי שם. מיד הרגשתי מין דגדוג בכל הגוף ותחושה שגוררים אותי- ופוף! הופעתי בכניסה. נדהמתי מזה שהצלחתי כי זה תמיד קרה לי בלי שליטה, אבל מיד אחרי זה חייכתי וצחקתי באושר. אני חייבת לספר על זה לחדר שתיים אחרי זה. אמיר הופיע גם בכניסה וחייך כשראה אותי. הוא ניגש אליי. "כל הכבוד, מיה. את משוחררת, הצלחת" אמר לי. הנהנתי בשמחה והלכתי לשיעור הבא שהיה שליטה ביסודות. מזה חששתי מאוד.

באדמה רק התחלתי להבין איך לשלוט, במים כמעט ולא, באוויר הבנתי באופן חלקי ובאש אני בסדר יחסית. חששתי מזה מכיוון שאני כבר בת 18 וחצי וילדה בקבוצת הוואצאפ לאינפרות שפתחתי רק בת 11 וכבר מצליחה לזמן רוח חזקה, ברקים ורעמים. אני הצלחתי לזמן אולי רק משב רוח קר. לשמחתי בשיעור הזה היינו בחוץ אז יצאתי וחיכיתי לכולם, יושבת על הדשא, מהרהרת במה שאצליח או לא אצליח לעשות ותוהה איזה פאשלות אעשה. יש לי בעיית שיוויי משקל בברכיים, והחמצתי פנים כשדמיינתי אותי נופלת בכאב בגלל שלא הצלחתי משהו ועשיתי תנועה לא נכונה. התכווצתי מהמחשבה והפניתי את הראש במקרה לכניסה, שם הופתעתי לראות את תמר מהחדר שלי יוצאת, מסתכלת על נערים שדיברו בינהם, סתם בהו בשמיים הבהירים או ישבו על הדשא כמוני, רואה אותי, מחייכת לעצמה ובאה אליי בריצה. "היי! לא ידעתי שגם את שולטת באש." אמרה בשמחה והתיישבה לידי. צחקקתי, היא כל כך הזכירה לי את תמר מהכיתה שלי שלא יכולתי שלא לצחוק. היא הסתכלה עליי בשאלה. "א'. אני שולטת בכל היסודות..." היססתי, "נראה לי. ב' את ממש דומה לילדה בכיתה שלי שגם לה קוראים תמר" אמרתי בחיוך ואז התפקעתי מצחוק. תמר גיחכה. "מצטערת. ואדיר! עכשיו יבחנו אותך." אמרה בחיוך, הנהנתי ושפשפתי את העיניים מאור השמש הבוהק. מורה ניגש אלינו וחייך אל תמר, לפי החיוך שלו הבנתי שהיא כאן כבר מלא זמן. היא חייכה אליו חזרה ואז הוא הסתכל עליי במבט סקרן.

"בסדר. איך קוראים לך? בואו נראה מה את יודעת." אמר בחיוך. בלעתי רוק, הנהנתי בחשש ונעמדתי. "אני מיה..." מלמלתי בהיסח הדעת. תמר הנהנה לאישור דבריי וגם נעמדה. עכשיו היה אור יום, אז הלפידים מולינו היו מכובים ויכולנו לראות הכל, מה שלא יכולתי לעשות שבוע שעבר כשהגעתי בחושך. הסתכלתי בסקרנות מסביב. באמת היה יער כמו שחשדתי, יער ברושים יפים שניסו לדבר איתי אך שידרתי להם שאדבר איתם אחר כך כי אין לי זמן עכשיו. מאחורי שורת הלפידים מעבר לשביל הכניסה היה נוף להרים מיושבים עם ערים וישובים. חייכתי. אני אוהבת טבע. "בסדר. לי קוראים ברק. מצחיק, אני יודע...כי נבחרתי ללמד את השליטה ביסודות..." הוא חיכה שאקלוט את הבדיחה. הבנתי אותה מיד וצחקתי עם תמר. ברק חייך, מרוצה מעצמו. "ובכן, מיה. מה את חושבת שאת יודעת?" שאל ושילב ידיים. נשמתי עמוק ואמרתי לו. הוא הרהר, "בסדר. נסי לזמן רוח קרירה כמו שאת יודעת." הציע. בהיתי בו בשאלה והוא חייך. "לכל אחד יש דרך אחרת לשלוט בכוחות שלו גם אם בבסיס הם אותו דבר," הוא הסביר. "לכן כל אחד מתאמן בשיטה שלו כאן." הנהנתי בהבנה והסתכלתי על תמר שהנהנה אליי בעידוד. נשמתי שוב עמוק ועצמתי עיניים, מתרכזת באוויר. דמיינתי אותו כחבל שאפשר למשוך והתרכזתי באנרגיה המיוחדת שהייתה בתוכי ובתוך כל אינפרא. הרגשתי מין זמזום בכל הגוף ואז קור נחמד ביום קיץ חמים כמו שהיינו בו- ופתחתי עיניים, מופתעת מזה שהצלחתי.