ילדה מיוחדת

חרב- אבן

הסתכלתי המומה על האבן, מופתעת שהיא כאן בכלל. אולי היא באה רק כשאני באמת בצרות. התנשמתי מכובד המחשבה הזאת, ואז המפלצת הסתערה עליי. התחמקתי שמאלה והיא הופתעה, ויש לציין שגם אני הופתעתי מזה שהצלחתי להתחמק. בלעתי רוק, אבל אז היא לחששה שוב ושוב הסתערה. "אז את רוצה לרקוד?" שאלתי בקול חורק. התרכזתי שהאבן תהפוך לחרב. שהרגשתי שהיא מסוגלת להפוך אליה. "אין בעיה." אמרתי והאבן הפכה לחרב מפוארת מכסף, עם ידית החזקה חומה. חייכתי וניסיתי לתקוף את האישה, תקעתי לה את החרב ישר בבטן. היא לחששה בזעקה כואבת. הוצאתי ממנה את האבן והתרחקתי במהירות. האישה קרסה על הברכיים, מחזיקה את הבטן שלה. זנב התנין שלה זז מצד לצד. הסתחררתי ממה שעשיתי וברחתי הבייתה במהירות. אמא שלי הסתכלה עליי מהסלון עם עיתון ביד. היא הייתה על הספה האפורה שלנו. "הכל בסדר?" שאלה כשראתה שהתנשמתי. הופתעתי שהיא לא רואה את החרב שהחזקתי. "אני...כן...בסדר..חזרתי מריצה." שיקרתי והיא הסתכלה עליי וחייכה. לשמחתי התנשפתי באמת, אז היא יכלה להאמין לי. "מה את עושה?" שאלתי, מסתירה את החרב מאחוריי הגב וסוגרת את הדלת עם הרגל. "קוראת. חזרתי מהעבודה עכשיו." אמרה, והנהנתי ועליתי לחדר שלי, קורסת במיטה ושמה את החרב ליד חרב העץ שלי שהייתה מאחוריי השידה שעמדה ליד המיטה. התנשמתי ושתיתי מים מהכוס שהייתה על השידה הלבנה שלי והתכסיתי בשמיכה. התלבטתי אם לכתוב עכשיו את מה שקרה לחברים שלי. בסוף כתבתי והם נורא התלהבו, אבל התאכזבו לשמוע שזה לא קשור לריק ריירדן. חייכתי וסגרתי את הפלאפון ושמתי אותו על השידה, מתכסה שוב בשמיכה. בסוף נרדמתי.

חלמתי חלום מוזר למדי. בחלומי הייתי במקום שנראה כמו מבוך מתכתי והלכתי עם חבורת נערים. נראה שהלכנו לאיבוד בחלום. "אתם יודעים איפה אנחנו?" מישהו עם עור כהה, בגדים כהים(עד כמה שהצלחתי לראות: המקום היה חשוך כמעט לגמרי) רטן בזמן שהאחר מלמל משהו לעצמו והסתכל על מפה בעזרת פנס. הגענו לדלת ברזל סגורה היטב, וכאן התעוררתי בלב דופק משום מה. התנשמתי וקמתי, משפשפת את הראש. 'איפה אנחנו?' שאלתי את עצמי בלב. 'מה זאת אומרת? יכול להיות שהילדים האלה הם מי שהתכוונה אליהם האישה?' התחלתי להתרגש. תמיד רציתי הרפתקה כמו בספרים. חייכתי לעצמי, לוקחת את החרב. אני אקרא לה סופי. זה שם מגניב שיראה את הסוף בשביל האוייבים שלי. חייכתי לעצמי שוב והצלפתי בה נזהרת לא להזיק לרהיטים האחרים בחדר שלי. החזרתי אותה בריכוז בעזרת הדמיון למצב אבן. פשוט דמיינתי את האבן בידי, ואת החרב מתכווצת אליה. אבל לקח זמן, ובזמן שהחרב סוף סוף התכווצה, הרגשתי כאילו שכל הגוף שלי מבעבע כמו פיצה ואני רועדת. בסוף הצלחתי והתנשמתי שוב. שמתי את האבן בכיס. 'אני אשמור עליה. ' החלטתי.