ילדה מיוחדת

מתנה משמיים

התפלאתי לראות שכאן יש הרבה פחות יצורים כשיצאנו שוב למדרכת הרחוב האפורה. "איפה כולם?" שאלתי את אדריאן, שחייך. שקד הנהן בהסכמה והחזיק במפה בכוח כזה, שחששתי שהוא יקרע אותה כל רגע. מהאמפתיה שלי הרגשתי שהוא מפחד ומודאג ונלחצתי מזה. אולי הוא חלם עוד משהו? נעמה הסוותה את מה שהיא חושבת ומרגישה (הלוואי שאני כבר יוכל לעשות את זה) ועידו משום מה שמח עכשיו, מה שבילבל והטריד אותי. "זוכרת מה אמרתי לגבי האינפרות שגרים כאן? אז כאן תמצאו יותר אנשים מאינמאגים." הסביר אדריאן והעיר אותי ממחשבותיי. שתקתי כי עדיין חשבתי וכבר כאבה לי הבטן מרוב מחשבות רעות, אבל שקד הסתכל עליו ונראה חיוור מרוב דאגה כבר. 'כדאי שנאכל משהו בקרוב או שכולנו נתמוטט,' חשבתי. "מה זה אינמאגים?" שאל. 'זה בטוח מהשם של המקום הזה,' המשכתי לחשוב. הרי קוראים למימד הזה 'אינמאגיה'. " 'אינ' זה מהמילה אינפרות. מאגיה זה מהמילה מאגיה. כמו שיש מאגיה שחורה ולבנה." הסביר שוב אדריאן. שקד הנהן במבט המום. "מגניב" נעמה אמרה וחייכה. חייכתי גם. עידו סקר את הסביבה במבט משועמם, אבל זה היה המבט הרגיל שלו כבר. נעמה הסתכלה עכשיו בדאגה משום מה על עידו כשהתחלנו ללכת. הם התלחשו מאחורינו וצוטתתי בזמן שניסיתי להראות כמו מישהי שמסתכלת מסביב כדי שלא יחשדו בי. "מה קרה? אתה לא מופתע מכל מה שיש כאן?" נעמה שאלה בלחש את עידו, שלשמחתי הרגיש מבוהל לרגע מהשאלה- אבל הוא מיד המציא תשובה, מה שאיכזב אותי. יכולנו לתפוס אותו עכשיו. "חלמתי על המקום הזה" הוא אמר. נעמה בחנה אותו לעוד כמה רגעים אבל עידו נראה משכנע בתשובה שלו והיא וויתרה וחזרה להתפלא מהמקום. נשכתי שפתיים והסתכלתי שמאלה. ראיתי שם ילדה עם שיער ג'ינג'י אסוף לשתי צמות והמון נמשים על הפנים אוכלת בהנאה גלידת תות ומסתכלת על העוברים והשבים- זה כנראה היה יום רגיל בשבילה.

היא לבשה ג'ינס כהה וחולצה כתומה שתאמה לצבע שיערה. רק לעיתים נדירות אני רואה אנשים ג'ינג'יים לגמרי,אבל לא זה מה שהפתיע אותי. הפתיע אותי שהיא כאן ולא בכדור הארץ אחרי כל היצורים שראיתי. "מי זאת, אדריאן?" שאלתי והצבעתי עליה. היא שמעה והסתכלה עלינו לצערי והמחשבות שלה מיד שינו כיוון מהיום והגלידה הנעימים ל'מי אלה? כדאי שאני אכיר אותם'. נעמה כנראה גם שמה לב לזה כי היא נראתה מוטרדת פתאום. אדיראן עקב אחרי האצבע שלי. "תושבת." אמר ומשך בכתפיו, אבל היא כבר זרקה את הגלידה שלה, שטפה ידיים במגבונים מאישה כלשהי(כנראה אמא שלה) אמרה לה משהו, האישה הנהנה והנערה באה אלינו. "היי, מי אתם?" שאלה כשהגיעה. שתקנו. שקד בחן אותה כמו את המפה, ועידו נהיה מבוהל כאילו שאין לו תשובה. נעמה שילבה ידיים ואדריאן חייך אליה. עמדתי להגיד שאנחנו כאן בשביל מסע כלשהו, אבל נעמה דיברה. "סתם עוברים פה. מי את?" נעמה שאלה. בלעתי את המילים.הנערה חייכה. "דורין." אמרה בביישנות וחייכתי אליה בעידוד. "שם יפה," נעמה אמרה. דורין חייכה אליה. החמצתי פנים. באמת, על זה הן מתעקבות? "למה את פה ולא בכדור הארץ?" קטעתי אותן ועברתי לדברים החשובים. דורין צחקה. "גדלתי כאן. אתם גדלתם בכדור הארץ?" שאלה ומשום מה הקול שלה רעד. הנהנו והיא התפלאה. "ואוו. יש לנו חוויות להחליף. רוצים לבוא אליי? אני גרה ממש כאן ובטח תשמחו לנוח." אמרה והרגשתי שהיא מתרגשת. משכתי בכתפיים והסתכלנו על אדריאן, שהיסס אבל הנהן לאישור. דורין מחאה כפיים בשמחה ופחות או יותר דחפה אותנו לבית שלה.

נכנסנו וראינו שהבית יחסית חשוך- כנראה כי הווילונות הסתירו את אור השמש- ושולחן אוכל היה לפני הדלת, סלון לפניו ומטבח מאחוריו. דורין הדליקה את האור בקפיצה...עד שקלטתי שזה בתעופה. כשרואים דברים קסומים, לא מיד המוח מבין שזה על טבעי, אפילו שהוא אינפרא. אז תארו לכם כמה קשה יהיה לבן אדם רגיל להבין שמישהו עף הרגע. וכשאני משחזרת אירועים חריגים מהעבר, זה תמיד מוזר. חוץ מזה, גם לי יש תחושת ריחוף ואני עדיין לא יודעת לעוף, אז קינאתי בה מאוד. "את עפה?" פלטתי והיא הסתכלה עליי אחרי שנחתה והנהנה. נעמה התקרבה אליי. "מרשים," אמרה. עידו עדיין נראה משועמם. אמא של דורין הגיעה אלינו וחייכה. "שבו בבקשה, אני כבר מביאה לכם ארוחת צהריים." אמרה והנהנו בתודה. "איך יש כאן פלאפונים?" שאלתי את מה שחברה שלי מהקבוצה בוואצאפ ביקשה ממני לשאול בזמן שהתיישבנו-נעמה התיישבה מצד שמאל שלי ודורין בצד ימין. אמא שלה צחקה. "ואיך יש לכם בכדור הארץ? אותו דבר." אמרה בזמן ששמה סיר על הכיריים. שתקנו במבוכה. "למה אתם לא בכדור הארץ?" נעמה שאלה את השאלה הבאה שרציתי לשאול והחמצתי לה פנים כי היא קראה את המחשבות שלי. היא צחקקה. אמא של דורין ערכה לנו את השולחן והתיישבה בזמן שהתחלנו לאכול. "כאן אנחנו לא צריכים להסתתר," אמרה. דורין הנהנה. "כן. חוץ מזה, בכדור הארץ אני לא אוכל לעוף. קשה לשבור בכדור הארץ את חוקי הפיזיקה, וכשהייתי קטנה תחושת התעופה שיגעה אותי ועברנו לכאן. טוב, זאת אחת הסיבות." אמרה ומצמצה בזמן שלקחה קציצות. הסתכלתי עליה. "אחת הסיבות?" שאלתי בזמן שלקחתי אורז. דורין נעצה מבט בחלון. "שקט, דורינה." אמרה אמא שלה בקול חד. דורין נשכה שפתיים ואכלה בשקט. החלפתי מבט מודאג עם נעמה, ותוך כדי כך שמתי לב שעידו מנסה להיבלע מתחת לשולחן ונראה כמו מישהו שעומד להקיא- הרגשתי שהוא מרגיש אשמה איומה ונוראה.