ילדה מיוחדת

קרח (נק' מבט: נעמה)

הלכתי לישון. בין רגע כוכבים הביטו אליי מהחלון. חייכתי ועצמתי עיניים. למחרת קמתי, ומוזר, הרגשתי קור בכל הגוף. לא רעדתי, אבל הרגשתי חולה- מעולם לא קרה לי דבר כזה. הסתכלתי במראה שלי ונראיתי כרגיל. שיער שחור אסוף לשתי צמות, עור לבן וחיוור באופן מפחיד, צמיד זהב מזוייף על יד שמאל (למזל), עיניים כחולות.

.....

למחרת קמתי והלכתי למראה. נשמתי עמוק. 'אולי זה יעבור במהלך היום,' חשבתי בתקווה. זה חייב לעבור- אמור היה להיות לי מבחן במתמטיקה היום ואני צריכה להיות מרוכזת. השפלתי מבט והתארגנתי לבית הספר בצער רב, מחשבותיי חוזרות להיות על המבחן ועל כל החזרות שעשיתי לקראתו בזמן האחרון.

.....

כשחזרתי מבית הספר (מלאת הקלה שזה נגמר), הלכתי שוב למראה כדי להסתרק. במהלך היום בקושי שמתי לב לתחושה הקרה בגופי- התרכזתי בלדבר עם חברות ובמבחן. אבל עכשיו זה תקף שוב והתיישבתי במיטה, רועדת מקור בלתי נראה. הרמתי את היד שלי ופלטתי צווחה- למזלי שני ההורים שלי היו בעבודה עכשיו- כוכב כחול שנראה מצוייר בטוש דק בשלמות היה על יד שמאל שלי. הוא מיד נעלם כשהסתכלתי, כמו מביישנות. בהיתי ביד המומה ובלב דופק. מה לעזעזל? אוטומטית ניסיתי לחשוב אם למדתי על זה משהו בבית הספר, אבל מיד התכווצתי במבוכה כשחשבתי שאין סיכויי. כלומר, ברצינות, נוגה. נשכבתי במיטה, עדיין מוצפת בקור ההוא. 'איזה קור מוזר...' חשבתי ולאט לאט נרדמתי לשנת הצהריים. חלמתי שאני במקום שאני לא מכירה- בחיים לא הייתי במקום כזה. כולו היה קרח ושלג ירד. בחלום היה לי נעים- משהו מעניין עליי: אני יכולה לשכב בשלג גם בלי חולצה. תמיד יכולתי וחברה שלי תמיד צחקה על זה בפליאה וקנאה. התעוררתי מנומנמת והופתעתי לגמרי לראות שאני כבר לא במיטה. הייתי במקום שחלמתי עליו. קפאתי במקום באימה. "אין מה לפחד, נוגה" זימר קול מבוגר של בן צרוד. פחדתי עוד יותר עכשיו וניסיתי להעלם. מהערפל יצאה מפלצת כמו בסרטים- הוא היה לבן כולו והזכיר גורילה ענקית רק לבנה, מחייכת. ומדברת. אם הייתי חשה בקור, בטח הייתי מתחילה לרחם על עצמי עכשיו. למה עוברים עליי דברים כאלה? אבל לא חשתי בו ורק הסתכלתי עליו בפחד שהלך וגבר ככל שהוא התקרב. כשהוא עמד סנטימטרים ספורים מהפנים שלי החנקתי צרחה. הוא ניסה ללחוץ לי את היד, אבל לא נעניתי לו אז הוא נאנח והזדקף שוב, בוחן אותי בעניין. "נוגה, אין מה לפחד" אמר שוב. בלעתי רוק בקושי. איך הוא יודע את השם שלי? "אני לגמרי לטובתך. בבקשה, הושיטי יד שמאל קדימה" ביקש. סירבתי. "מ...מי אתה?" גמגמתי. 'ואיך אתה יודע איך קוראים לי ועל הכוכב?' הוספתי בראשי. גם רציתי לשאול 'מה אתה', אבל זה נראה לי לא מנומס. הוא חייך כיודע מה עובר לי בראש, מה שרק הפחיד אותי עוד יותר. "כפורי. את בארץ הכפור עכשיו." הוא אמר. שתקתי בהלם. מה, לכל יצור שני קוראים כאן כפורי והוא גורילה מדברת? כפורי חייך. "קדימה. הושיטי את יד שמאל שלך," אמר. היססתי. לא רציתי להראות לו את הכוכב, שרק היום גיליתי עליו. ההלם שלי הפך חזרה לפחד. מה הוא רוצה לעשות לי? לבסוף הושטתי יד שלהפתעתי לא רעדה. הגורילה בחן אותה והנהן בשביעות רצון אחרי זה, משמיט לי את היד. לקחתי אותה חזרה. "מה...מה זה?" שאלתי בהיסוס, יראה וסקרנית בו זמנית לתשובה. כפורי נראה לראשונה מהורהר. חיכיתי בעצבנות שהלכה וגברה בעוד השלג ממשיך לרדת בכל מקום. "כוכב" הוא אמר, כנראה חושב בקול רם לעצמו בלי לשים לב. "היא מזן הכוכבים. אה- סליחה. כן. את צריכה לבוא איתי," אמר והושיט לי יד. בהיתי בה ואז פרצתי בצחוק. הוא נראה נעלב.