ילדה מיוחדת

הכל בראש

חייכתי וקמתי חזרה לחדר שלי. הלכתי לישון, אבל לפני זה שקעתי במחשבות על מה שאבא שלי אמר. 'למי עוד יש כוחות ואני לא יודעת?' תהיתי. כעבור דקה שבה תהיתי על זה ופינטזתי שכל חברות שלי מסתירות את זה ממני, שמתי לב שאני רואה לעיני רוחי(כמו דמיון, אבל שמופיע בלי שאתה מדמיין) תיליון לב מדהים. מצמצתי ועדיין ראיתי אותו בראש, מנצנץ לו, מוקף בחשכה. עשיתי פרצוף והתעקשתי להתעלם ממנו, אבל עדיין ראיתי אותו. 'לך מכאן!' חשבתי בכעס. הוא לא נעלם. הרגשתי שאני רוצה אותו, רוצה אותו מאוד. ומוזר, אבל במחשבה 'לך מכאן,' הרגשתי שמישהו מקשיב לי. הבטן שלי קפאה בהרגשה לא טובה והתכסיתי טוב טוב בשמיכה כמו בלילה ויבבתי בשקט. 'יום אחד הוא יהיה שלך אם תקשיבי לי,' אמר לי קול בראש וקפצתי בבהלה. הרגשתי שהקול מחייך. איכשהו ידעתי שהוא צודק- הרגשתי בכל גופי שיום אחד התיליון המהמם הזה שקרץ לי יהיה שלי. זה תמיד היה ככה- מה שרציתי מאוד הגיע אליי איכשהו בלי שעשיתי כלום, כל עוד הקשבתי לאינסטיקנטים שלי. בהיתי בתיליון הלב שריחף לו בחשיכה בראשי. 'הוא מהמם,' חשבתי, ושוב הרגשתי שהוא מקשיב. ואז הרגשתי שהקול מחייך וקורץ לי. 'אם תקשיבי לי יהיה לך טוב. אף פעם לא עשיתי לך משהו רע, נכון?' שאל. חייכתי לעצמי. הוא שוב צדק. 'צודק,' אמרתי לו בלית ברירה. כבר הבנתי שאני מדברת איתו. ואז חשבתי שזה מה שתמיד אומרים הרעים בסרטים, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להסכים איתו- חוץ מזה, שהוא באמת בדרך כלל היה לטובתי. נגיד, אם הייתי עייפה מאוד בבית הספר מתישה, בום! התחלתי להרגיש חולה והלכתי הבייתה ואיך שהתחלתי ללכת הבייתה נהייתי בריאה. כמובן שהמשכתי לשחק אותה חולה, כדי שלא יחשבו שאני שקרנית. כי באמת לא הייתי- הדברים האלה פשוט קרו. ואם רציתי מאוד ללכת ביום קצר בבית ספר, כלומר ב1 בצהריים ולא ב3 בצהריים, התפללתי חזק חזק שיתבטל היום והוא יתבטל. לא הייתי חושבת שזה על טבעי אם זה לא היה קורה תמיד, בקביעות. כבר התחלתי לחשוב שאחד מהכוחות שלי באינפרא כמו שהתחלתי לקרוא לזה הוא הגשמת משאלות. חייכתי לכל המחשבות הנעימות.לקחתי ספר ישן שלי שכבר קראתי, אבל איך שנגעתי בו נזכרתי בכל העלילה וראיתי אותה בדמיוני. עוד אחד מהכוחות הרבים שלי. נאנחתי והחזרתי אותו לצד המיטה, לוקחת ספר שלא קראתי בכלל. אני אומרת לאנשים שאני אוהבת לקרוא ספרי פנטזיה הרפתקאות כי זה כיף, אבל זאת חצי אמת. האמת המלאה היא שאני רוצה לנסות לברר איך להשתמש בכוחות שלי דרכם וגם אולי לגלות מה אני, אבל אז גיליתי שאני אינפרא באמת ומאז אני רק רוצה לדעת איך להשתמש בהם. נהניתי מהספר החדש. באינסטינקט של כוח ידעתי שיהיו לספר חיים ארוכים וטובים. הוא יהיה הרבה זמן אצלי, בריא ושלם, (ספרים אצלי זה קודש קודשים) ואז יעבור לילדה אחרת ואז יסיים את חייו במחזור ושם יהפכו אותו למשהו אחר, בעיני רוחי ראיתי שזה יהיה כוס או נייר ארוך של מגילה. צחקקתי לעצמי וסגרתי את הספר ונרדמתי. כל כך כיף לדעת מה אני! נרדמתי בחיוך. חלמתי על גבישים נושרים מהשמיים או ממערה, זה לא היה ברור. קמתי באכזבה מהחלום. 'מרתק,' חשבתי לעצמי בעגמומיות. כאילו, מי חולם על גשם של גבישים? למחרת באתי לבית הספר והיה טיול- יום בעקבות לוחמים. אנחנו בני 17-18, בכיתה י"ב ומכינים אותנו לצבא. לי יש פטור מהצבא, ככה שלי זה היה טיול רגיל. באתי בשמחה. נגררתי אחרי כולם כשהם בדקו את כל האפשרויות לגיוס, כי לא כל כך הרגשתי טוב. הלכתי מטושטשת. הייתה מוזיקה ישראלית מסביב והמון אנשים מכל מיני בתי ספר וחיילים מכל הסוגים. הייתי עם חברה שלי עומר וחברה נוספת שלי תמר. שתיתי מים מידי פעם והן ביררו מה הן רוצות לעשות שנה הבאה בזמן שאני נחתי לי וניסיתי להתאושש.

הקשבתי לסרטונים ולהדרכות השונות, וכשהיינו בחיל הרפואה חשבתי לעצמי בחיוך מה הם היו עושים אם היו להם כוחות ריפויי. חייכתי כנראה יותר מידי כי המדריכה של החיל הסתכלה עליי אבל אז חייכתי אליה והיא חזרה להסביר. ואז קמנו לאוטובוסים השונים, כי זה היה פיזור יישובים. אנחנו כולנו גרים במועצה אזורית. התחלנו ללכת לאוטובוסים, והמורה שלנו קרן דיברה איתנו הבנות על למה יש עכשיו יותר טבחים בצבא מטבחיות. לא ידעתי מאיפה באה לי התשובה, אבל אמרתי "מתקנים את העבר," בחיוך ואז עומר הסתכלה עליי במהירות ומיהרה לחייך שוב למורה. "כן, זה בדיוק מה שאני חשבתי." אמרה והצביעה על עצמה. אחרי זה הגנבנו מבטים אחת לשנייה, יודעות שאני בעצם קראתי לה את המחשבות. המורה שלי לא שמה לב לדבר והמשיכה לדבר, אבל אני הייתי המומה ופגועה מזה שזאת לא הייתה המחשבה שלי בלבד. הרגשתי שגם עומר סוערת במוחה. 'מה, זה קורה לי בלי שליטה?' חשבתי באימה. זכרתי איך אני שונאת שאבא שלי קורא לי את המחשבות. 'אני חייבת ללמוד לשלוט על זה,' חשבתי בהחלטיות. חזרנו כל אחד לאוטובוס שנסע ליישוב שלו הפעם כדי לנסוע הבייתה , ואני ניסיתי לחשוב על דרכים.